לוד. לא מה שחשבתם. אם תשאלו את טדי נגוסה, בוגר מחזור ו' של מכינת גל, לוד היא בית, היא אנשים שאומרים שלום זה לזה ברחוב, עיר שיצירה צומחת בה, לוד היא מפגש בין תרבויות ומקום מחבק לחזור אליו.
בגיל 23, עם יומן הופעות עמוס והקלטות לאלבום שני, נגוסה הוא אחד מאמני הראפ העולים בישראל. הוא נולד בבת ים וגדל בלוד, בה הוא חי גם כיום. אביו אח בבית אבות ואמו גננת. הוא אח בכור לשלוש אחיות, ואל התמונה המשפחתית הצטרפה גם כלבה. "זו משפחה שכל מוסיקאי היה חולם עליה. הורים שנותנים כוח, שסומכים עליי".
"כל החיים שלי התעסקתי במוסיקה, ולפני עשר שנים התחלתי לכתוב. החיבור שלי הגיע מהשכונה - היינו שומעים טופאק, מקבלים השראה, מקליטים חומרים במיקרופון ביתי ומעבירים בשכונה".
"בגיל 14 הופעתי לראשונה, בתחרות עירונית שנקראת 'עיר הראפ'. בחתרות קיבלנו ניקוד גם על כתיבת המילים וגם על ההופעה עצמה. אני זוכר שהרגשתי ממש חי על הבמה. עליתי להופיע וברגע אחד הכל קורה מהר, יש מלא רעש, התרגשות, אדרנלין, ואז בבת אחת יורד. זו חוויה של קיצוניות שפגשתי בה לראשונה ואהבתי את ההרגשה".
רגע, אבל מה עם התחרות? "אה, כן, זכיתי", הוא מצטנע.
לקראת סיום לימודיו, נגוסה הרגיש מבולבל ואבוד. שירות קרבי לא היה על הפרק. במהלך כיתה י"ב, הגיע חניך ממכינת גל לבית הספר בלוד, במטרה לגייס חניכים למחזור הבא. "עד אז לא שמעתי על מכינות, ובטח שלא הייתי מתגלגל לשם לולא אותו ביקור". משהו במפגש האקראי עם החניך הצליח לשכנע את נגוסה לדחות את השירות ולהצטרף למכינת גל השוכנת בעכו.
"המכינה זו השנה הכי טובה בחיים שלי. אני לא מגזים. לעצור, לנבור בעצמך, לבדוק מי אתה. זה כמו 'האח הגדול' רק בלי הניסוי החברתי והבולשיט של הטלויזיה. זו חוויה ממנפת שמרימה אותך גבוה. אפילו באופן שבו אני עולה על הבמה היום, יש שינוי שלא היה קורה אם לא הייתי עובר את המכינה. המדריכים שלי הם מודלים לחיקוי עבורי. התהליך במכינה לימד אותי, נתן לי אחריות. במסגרת ההתנדבות במכינה, מצאתי את עצמי מלמד ילדים קטנים ובעצמי כתלמיד לא הייתי אחד שקם ללימודים. תוך זמן קצר זה הפך לבית".
"במהלך המכינה המשכתי ליצור. לראש המכינה הייתה לו להקה בשם טג', שזה משקה אתיופי. הוא היה מופיע עם הלהקה ואני הייתי מצטרף אליו". באחת מהשיחות הליליות במכינה, חבר פרש בפניו את חוויותיו מגיבוש סיירת מטכ"ל. עוד באותו לילה ישב נגוסה והפך את הסיפורים לשיר, שביצע בטקס הסיום של המכינה. השיר עובד על ידי מספר חניכים, שהצטרפו בתופים, בגיטרה ובשירה.
כבוגר המכינה, הוזמן נגוסה להופיע בסדרת סיכום של "אחריי", התנועה המפעילה את המכינה.
נגוסה התגייס לשירות קרבי בחטיבת הנח"ל, והמשיך ליצור לאורך השירות. "כל סופ"ש שחזרתי עבדתי על זה - לכתוב, להקליט, לצלם קליפים, והצלחתי לסגור אלבום בדיוק עם השחרור".
בתום התקופה הצבאית, הקים יחד עם אמנים לודאיים נוספים את הקולקטיב "זולוד". השם מרמז על שתי משמעויות, הפשוטה - זו לוד, זאת העיר, והכפולה - לוד כגן חיות, "לפעמים אנחנו רואים אותה ככה", מעיד נגוסה. "זולוד זו תנועה של חבר'ה מהעיר שלי, גדלנו יחד, ואנחנו מכירים מגיל צעיר. חלקנו עושים ראפ וחלקנו מפיקים, יש לנו ערוץ יוטיוב, לכל אחד יש את היצירה שלו ואנחנו משתפים פעולה תחת קורת גג אחת. כל אחד עובד בזמן שלו - ענאן עובד על אלבום סולו משלו, אני עובד על אלבום סולו שלי. כולנו מעורבים מאוד ביצירה ובהפקה אחד של השני". בשונה מלהקה, שפועלת כדי להצליח יחד, מטרת הקולקטיב היא להצליח בו זמנית גם יחד וגם כפרטים. הצלחה של כל אינדיבידואל היא גם הצלחה של הקבוצה.
"לוד תופסת מקום ענק ביצירה שלי. העיר הזאת נתנה לי הרבה. במקום אחר לא הייתי מי שאני היום ואני מכיר תודה. אני מאמין במה שקורה פה. אני מאמין בחומר האנושי של העיר הזאת, ובעיר עצמה. אני מקווה שדרך היצירה אני מצליח לשנות את התפיסה שיש על לוד. התנועה שלנו מצליחה לעודד עוד יצירה בעיר וזה מעיד שהדבר מצליח. בקיצור, מגזימים במה שאומרים בחדשות. וואלה, סבבה פה".
הכתיבה שלי עוסקת בראיית העולם שלי, ואני שואף לעורר רגש במאזין. אני מרגיש שהמוסיקה מאפשרת לקהל לפרוק את התסכול והכאב. כשהחוויות של המאזינים מתחברות למילים, השיר הופך משלי לשלהם".
בימים אלה עובד נגוסה על אלבומו השני. "הרבה השתנה בין שני האלבומים. למדתי הרבה, נחתתי באזרחות. החלומות שלי קיבלו צורה יותר קונקרטית".
ומה באמת החלום? "אני חולם להצליח להתקיים ממה שאני אוהב לעשות. לא צריך מכונית מפוארת, או בית גדול, רק להמשיך לעשות מוסיקה. אני עושה את מה שאני אוהב, הלב שלי כאן".
