״אנחנו חייבים לבחור בחיים״ – כנס קק״ל והמכינות הקד״צ לציון שנה למלחמה

רגע לפני חג הסוכות התכנסו ראשי המכינות והצוותים החינוכיים לכנס מרגש לציון שנה לפרוץ המלחמה

מעט לפני חג הסוכות, קיימו מועצת המכינות הקד״צ וקק״ל את הכנס המשותף השנתי לראשי וצוותי המכינות, והפעם בסימן שנה למלחמת חרבות ברזל. בכנס התארחו ראשי וראשות המכינות והצוותים החינוכיים, ומטרתו הייתה לזכור את גיבורי המלחמה שנפלו, ולדון יחד במשימתן של המכינות הן בשיקום והן באיחוי הקרעים החברתיים. בכנס השתתפו גם יו״ר קק״ל, הגב' יפעת עובדיה לוסקי, ראש יחידת הנח"ל מכינות ושנת שירות באגף הביטחוני-חברתי במשרד הביטחון, הגב' חביבה סולומון וראש חטיבת החינוך בקק״ל מר שר-שלום ג׳רבי.

מושב ראשון: מדינת ישראל עם הפנים קדימה

את היום פתח מייסד ׳הרבעון הרביעי׳, ד״ר יואב הלר. הלר סקר את המצב החברתי, דן באתגרי השעה של החברה הישראלית ובאופנים שהם משיקים למכינות הקדם צבאיות. הלר שוחח עם משתתפי הכנס על הקיטוב החברתי שמאפיין את השיח הציבורי בשנים האחרונות. הוא הביא עימו בשורה אופטימית, שמלמדת על המקום הקריטי של המכינות הקדם צבאיות כנקודת מפגש של דעות שונות ורקעים שונים בחברה הישראלית:

״יש קיטוב אידיאולוגי ויש קיטוב רגשי [...] בסקר שנערך בישראל שאלנו אנשים האם הם מוכנים להתפשר בסוגיות מסויימות. התשובה הייתה בגדול – לא. אבל אז כתבנו היגדים באותם נושאים – על דת ומדינה וכ״ו. שאלנו – אתם מסכימים או לא על ההיגד? הפלא ופלא, קרה דבר מוזר: אותו אדם שאמר שהוא לא מוכן להתפשר, על היגד הפשרה אומר – אני בעד. זאת קלאסיקה של קיטוב אידיאולוגי שהוא לא כל כך גבוה. ישראלים ב-30 שנים האחרונות מסכימים יותר ויותר. אבל מתפתחת כאן דינמיקה של קיטוב רגשי ושנאה למה זה אופטימי? כי יש אצלינו (בעולם המכינות) מרחב גם להסכמות.״

מושב שני: משימת השיקום

המושב השני התמקד במשימת שיקום העוטף, ובו שוחחה מנכ״לית מכינת צהלי, נעמה סולטניק עם ראשת מועצה אזורית אשכול הנבחרת, מיכל עוזיהו. הן דנו על מנהיגות נשית, על אתגרי העוטף ומצבו וכן על תפקיד המכינות הקדם צבאיות בשיקום וחיזוק הנגב המערבי. עוזיהו יצאה למרוץ לרשות מועצת אשכול חודשים ספורים לפני ה-7 באוקטובר. כשסולטניק שאלה אותה האם היה ברור לה שתמשיך במרוץ לאחר ה-7 באוקטובר היא סיפרה:

״כן. אבל גם שאלתי את עצמי שאלות. אני חושבת שזה היה לא אחראי לא לשאול שאלות. אבל כן, היה לי ברור. אני לרגע לא וויתרתי על האופטימיות ואני אומרת לכולם – עברנו טרגדיה נוראית. מתוך 17 אלף תושבים מועצה אזורית אשכול איבדה 255 תושבים ותושבות אהובים שלנו. חצי מהחטופים, 119 חטופים מאשכול. עד היום 44 מהחטופים הם תושבי אשכול. ואני אופטימית. אני לא מוכנה לוותר על הבחירה בחיים ואני יודעת שאנחנו לעולם לא נהיה כמו שהיינו לפני ה-7 באוקטובר. אנחנו נהיה חזקים יותר וטובים יותר, כי זה משהו בדנ״א שלנו. אין אפשרות אחרת. אנחנו חייבים לבחור בחיים. אין דרך אחרת״.

לזכרם ולשובם

מושב מיוחד ומרגש הוקדש לזיכרון הנופלים, בתפילה להחלמת הפצועים ובתקווה להשבת החטופים. השתתפו בו מנכ״ל העמותה וראש מכינת ״אחד משלנו״ מורן שגב, יו״ר משותף בועד המנהל של מועצת המכינות וראש שלוחת מעלה אפרים של מכינת בני דוד, הרב אליעזר בראון וראש מכינת באר אורה, שמעון ביטון.

שגב סיפר על שלושת בוגרי מכינת ״אחד משלנו״ שנפלו במלחמה: רב סמל ראשון במילואים רועי אברהם מימון ז״ל, נפל בקרב במרכז רצועת עזה: ״רועי אהב אדם וטבע, סובלני לכל הסובבים אותו. היה מוכן לעזור ולתמוך בכל מצב. בשנה ב׳ עמד על הערכים שלו ולא וויתר גם כשהיה קשה. הוא היה סמל לסובלנות ואהבה גם לבעלי החיים״.

סמל דניאל חמו ז״ל, נפל בקרב בצפון רצועת עזה: ״הגיע למכינה במטרה להגשים את חלומו: להתגייס לשירות קרבי בצה״ל. הכרנו את דניאל כחבר טוב שתמיד נכון לעזור ולהוביל בכל משימה. בעל דעות ברורות ורצון חזק. לוחם אמתי[...] מספר ימים לפני פרוץ המלחמה דניאל קיבל טלפון מעמותת עזר מציון, בו נאמר לו כי הוא נמצא מתאים לתרומת מח עצם לאישה שזקוקה בדחיפות להשתלה שתציל את חייה. ב-7 באוקטובר היה אמור להתחיל בתהליך ההכנה לתרומה אך המלחמה פרצה. דניאל לחם בקרבות וההשתלה שהייתה אמורה להתקיים נדחתה. עקב הדחיפות נעשו מאמצים כנגד השעון לפעול לשחרורו של דניאל. ב-26 באוקטובר הגיע דניאל לתרום מח עצם לאישה שלא הכיר, וכך הציל חייה. הוא אמר: ׳יש לי זכות. עבורי זה ממשי. זכיתי׳״.

רב סמל במילואים עומר סמדג׳ה ז״ל, נפל בקרב במרכז רצועת עזה: ״במהלך שירותו הצבאי שיתף עומר בתחושות שלו כלוחם בשירות הסדיר. כך כתב: ׳להיות לוחם זה לא פשוט. באמת שלא. זה לקום בבוקר, כל בוקר ולסדר את המיטה באותה צורה. זה לשמור שעות על גבי שעות במקומות הכי נידחים בארץ. זה לישון 5 שעות בלילה במקרה הטוב ולא לישון בכלל במקרה הרע. להיות לוחם זה ללמוד שהנשק והקפה השחור הם החברים הכי טובים שלך. אתה לומד להעריך את הדברים הכי קטנים. זה לראות את חבר שלך שכבר הפך לאח שלך מבואס ולהגיד לו שיהיה בסדר שכולם כאן בשבילו, וזה לדעת שאם תהיה במצב דומה הם פה גם בשבילך. להיות לוחם זה לא קל, באמת שלא. אבל בלי לחשוב פעמיים זה הדבר הכי טוב שבחרתי לעשות״.

בראון סיפר על אחד מבוגריו, אוריאל שוקרון, שנפצע בקרבות כקצין בצנחנים. ב-7 באוקטובר הוא היה סמ״פ בקורס מ״כים והוקפץ לקיבוץ כיסופים. בקיבוץ הם נקלעו לקרב מאוד קשה, בו איבד 6 מחייליו. הרב בראון סיפר: ״יום או ימיים לאחר מכן אני פוגש אותו בסורוקה. שומע את כל הסיפור לפרטיו ורואה את האופטימיות שלו, של אשתו ושל המשפחה שלו והלב מתמלא בגאווה. מה שאני שומע ממנו זה את העוצמה של המפגש עם המוות, עוצמה של חיים – של הבנה של הערך של מה שהוא עושה, של מה שכל הצבא עושה. הוא הציל חטופה, הוציא אותה מבגאז׳ של רכב״.

ביטון סיפר על נעמה לוי, בוגרת המכינה שחטופה בשבי חמאס. באחד מימיה הראשונים של המלחמה, כשהיה במילואים הוא קיבל טלפון מבן זוגה של איילת, אמה של נעמה. הוא ביקש ממנו לראות סרטון. הוא פתח את הסרטון של נעמה מובלת מהג׳יפ החוצה. ״בשנייה שפתחתי את הסרטון היה ברור לי. סגרתי את זה ולא ידעתי מה לעשות״. לאחר כמה שעות הודיעו להם רשמית שהיא אחת מהחטופות. ״נעמה היא בוגרת המכינה. היא הגיעה ביום חמישי שלפני שבת, היא רק סיימה את הקורס. היא ספורטאית מדהימה ברוכת כישרונות״. מכינת באר אורה, חניכיה ובוגריה מאוד מעורבים ובקשר עם איילת. ״נשאר לנו להמשיך לעשות ולקוות שהיא תחזור במהרה״.

המושב הסתיים בתפילת יזכור ותפילה להשבת החטופים ולהצלחת ושלום חיילי צה״ל, מפי הרב הצבאי לשעבר, מייסד מכינת עצם, הרב רפי פרץ.

מושב שלישי: איחוי הקרעים בחברה הישראלית

המושב האחרון של הכנס עסק באיחוי הקרעים בחברה הישראלית, בפאנל התארחה עפרה לקס, אימו של סגן נוה לקס ז״ל בוגר מכינת עין-פרת שנפל בקרב על קיבוץ בארי ב-7 באוקטובר. היא שוחחה עם חברי קיבוץ בארי, ראש מכינת רבין לשעבר, עומרי שפרוני וחבר כיתת הכוננות של הקיבוץ, עילם מאור. מאור פנה לראשי המכינות ואמר: ״חשוב לדעת באמת את הכוחות ואת מה שקיים בנו ואת התקווה לעתיד. אני אקח כדוגמה חבר קיבוץ שלנו. בן אדם שעבר המון. איבד המון. הוא בא ואומר לעצמו כהחלטה: עכשיו הדבר הזה לאן הוא לוקח אותי. אתם במשימתכם כמחנכים, אני ברצון לסייע בשיקום – אנחנו אומרים עכשיו מה הלאה. האמירה הלאה היא איך מייצרים פה את הערכים שאנחנו מאמינים שמגיע לנו ומה מוביל אותנו אליהם. ברור לנו שכדי להגיע לשם צריך לדעת לכבד את הצד השני, להבין מי הם האנשים שנמצאים לידך וצריך לחתור לסייע ולעשות״

לקס הסבירה שחשוב במיוחד להעמיק את המפגשים עם האחר: ״התפקיד שלכם לא רק להפגיש, זה משהו קצת יותר עמוק. אולי קצת בזהירות, בלי לפגוע בחינוך שכל מכינה בוחרת, ללמוד קצת על מה עומד מאחורי. ולהסביר או להטמיע את זה שכשעשינו ׳מסע ישראלי׳ ופגשנו חרדים זה לא איזה חרדי אחד נחמד, זה קצת יותר בעומק, זה מפגש עמוק. צריך לעשות על זה חשיבה – על איך אנחנו מאחים את הקרעים וזה מתחיל בחינוך. צריך לקרות פה משהו גם בחינוך. שהמפגשים יהיו יותר עמוקים.״

בכנס גם נשאו דברים יו״ר קק״ל, יפעת עובדיה לוסקי, מנכ״ל מועצת המכינות, אבישי ברמן, ראש חטיבת החינוך בקק״ל, שר-שלום ג׳רבי, ראש יחידת הנח"ל מכינות ושנת שירות באגף הביטחוני-חברתי במשרד הביטחון, הגב' חביבה סולומון ויו״ר הועד המנהל של מועצת המכינות יעל ברמן דומב.

יו״ר קק״ל, עובדיה לוסקי שיתפה: ״כשאני עומדת כאן היום ומסתכלת עליכם אני מרגישה תחושת גאווה והשתאות. זה לא רק כנס. זה מפגש של אנשים שמאמינים בערכים ציוניים, בערכי הנתינה והעשייה למען מדינת ישראל ויותר מכל זהו מפגש של אנשים בחורים יום-יום להיות חלק מהחזון המשותף הזה למרות הכל.״

מנכ״ל מועצת המכינות, אבישי ברמן סיפר: ״כשמבקשים ממני לסכם את השנה הזו במכינות אני עונה בפשטות. זו השנה המאתגרת ביותר שהייתה ויחד עם זאת רצופת הישגים והצלחות. מטרת העל של מפעל המכינות הייתה ונותרה לפתח את הדור הבא של המנהיגות הישראלית-היהודית-הציונית. יש לזה פנים רבות בינינו. יש דרכים רבות להגיע לשם וכל אחד בוחר לעשות זאת קצת אחרת. אבל העיקרון הוא אחד. כדי לעלות למעלה ולהוביל אחרים אנחנו פונים במכוון דווקא למטה אל תהליך של העמקה, בירור זהותי והגדלת המטען האישי״.

ראש חטיבת החינוך בקק״ל, שר שלום ג׳רבי פנה לצוותים החינוכיים: ״אם אנחנו יודעים להילחם יחד, אנחנו יודעים לחיות יחד. כאן המקום שלכם – ראשי המכינות, הצוותים. לבוא ולראות – איך אנחנו מכירים בחברה הישראלית אחד את השני״

יו״ר הועד המנהל של מועצת המכינות, ברמן דומב עסקה בדבריה בחשיבות של הפעילות החינוכית במכינות לעתידה של מדינת ישראל: ״אנחנו צריכים לראות איך המקום שלנו ממשיך להיות בשביל החניכים סוללה לאורך שנים, אבל במובן מסוים, יותר חשוב מסוללה, להיות בית רעיוני. שיש בו ערכים ודרך ברורה, אבל גם בית רעיוני שלא מקטב – שמצליח לראות עוד אוכלוסיות ועוד אנשים ועוד רעיונות ומשמר גם את הביחד.״