"התאחדנו כעם, הרגשתי שאני רוצה להיות חלק ממנו" – חניכי 'יחד' מספרים על התחושות במכינה בזמן מלחמה

חניכי תוכנית 'יחד' מגיעים לשנת מכינה מרחבי העולם, במסגרת “gap year” – שנת הפסקה לאחר סיום התיכון. ב-7 באוקטובר, שבועות בודדים לאחר הגעתם לארץ, הם הבינו שהשנה הזו הולכת להיראות אחרת לגמרי ממה שציפו – הכירו את החניכים שבחרו להישאר בארץ למרות המלחמה

עם פרוץ הלחימה חניכי המכינות ברחבי הארץ התארגנו לסייע ולהתנדב במגוון רחב של מסגרות ומוקדים במטרה לתרום ככל יכולתם. ביניהם, חניכי תוכנית 'יחד' מצאו את עצמם עומדים בפני דילמה לא פשוטה: האם לחזור הביתה, לקהילות שלהן שנתונות גם הן בתקופה מאתגרת, או להישאר להתנדב כאן בארץ יחד עם חבריהם למכינה והרחק ממשפחותיהם. חניכים רבים בתוכנית בחרו להישאר בארץ חרף המצב הביטחוני, הרחק ממשפחתם, במטרה לתרום למאמץ הלאומי ולהתנדב במוקדים השונים יחד עם חבריהם למכינה – שוחחנו עם כמה מהם.

ארז לוי מבוסטון, חניך במכינת אדרת שלוחת מעיינות

"בחרתי להישאר בארץ כי אני חושב שבזמנים כאלו אנחנו המכיניסטים והש"שינים צריכים לעבוד כמה שאפשר כדי לשקם את המדינה, לתת תקווה ולהרים את המורל. אם הייתי חוזר הביתה לא הייתי ממלא את הצורך הזה של המדינה. אני לא חושב שאני שונה משאר המכיניסטים בגלל שגדלתי בחו"ל.

יש תקווה במובן של אחדות העם – לפני שהגעתי לכאן שמעתי הרבה על הפילוג והקיטוב בין האזרחים בארץ. עכשיו כשאני מתנדב בכל מיני מקומות אני רואה שזה לא המצב. כמובן שזו תוצאה לסיטואציה שאנחנו נמצאים בה כרגע אבל זה נותן לי המון תקווה."

יובל גור מניו ג'רזי, חניך במכינת גליל עליון שלוחת כפר הנשיא

"בשביעי לאוקטובר, תוך כמה שעות, הוצפתי ברגשות שלא הכרתי אף פעם. בשונה ממבצעים קודמים, תוך כמה שעות, מספר מחבריי היו נעדרים, אחים של חברים הוקפצו לשחרר קיבוצים, חברות שלי במכינות בעוטף סיפרו לי ששרפו להם את המכינות. הבנתי שכל שירי הזיכרון שהכרתי עד כה פתאום קיבלו משמעות שונה לגמרי. הרגשתי חוסר אונים. ידעתי שאם אני אטוס, אני אאבד את הראש לגמרי כל עוד אני לא אוכל לעשות משהו. ידעתי שאני יכול, וידעתי שאני רוצה להישאר בארץ ולעזור איפה שרק יבקשו. בדיוק היום במכינה למדנו על טרומפלדור, ומאוד התחברתי למשפט שלו שהוא אומר שאם "חסר גלגל, אני גלגל".

חבר שלי, חייל בודד, נחטף מבסיסו ועכשיו בשבי. הוא חזק, והוא יחזור, ואני רוצה שהוא ידע שאנחנו מתגעגעים אליו ומחכים לו בבית. בנוסף, בוגר מכינת גליל עליון כפר הנשיא מלפני 4 שנים, עומר נאוטרה, גם חטוף, וכל משפחת גליל עליון מחזיקה לו אצבעות. בשבועות האחרונים החלטנו במכינה לעשות יותר למען החטופים – אני התנדבתי לקחת על זה אחריות. אנחנו מגייסים הרבה כסף, ואני בקשר גם עם ההורים של עומר, בוגר המכינה."

תמר שושן ממנהטן, חניכה במכינת רבין, שלוחת מזרע

"אבא שלי יהודי אמריקאי, אמא שלי קוריאנית שהתגיירה לפני שנולדתי ויש לי אחות תאומה בOberlin College באוהיו. ביסודי ובחטיבת הביניים למדתי בבית ספר יהודי ואז עברתי לבית ספר ציבורי לתיכון. בכיתה י"ב נבחרתי להיות רכזת צעירה בשבט תפוח של הצופים ושם הבנתי עד כמה ישראל חשובה לי. אני עכשיו בנתיב הרצוי שלי לבלות שנה במכינת רבין ולהתגייס לצבא.

בימים הראשונים של המלחמה, החו"לניקים במכינות עמדו בפני ההחלטה האם להישאר בישראל בזמן של פחד ואי ודאות או לחזור הביתה. כשהייתי צריכה לקבל את ההחלטה הזו, הבנתי עד כמה חשוב לי להישאר בארץ בזמן הזה ולעשות את חלקי בתמיכה בישראל. כן שקלתי לחזור: המשפחה שלי, הקוריאנית במיוחד, רצו שאני אצא מהארץ. גם חששתי שהמכינה תסגר. בלי בית פה, פחדתי שאני אגיע למצב שאני תקועה בארץ בלי מקום ללכת אליו. יש לי מזל להיות במכינה שהמוסר שלו תואם את המוסר שלי. המכינה נשארה פתוחה. בעיקרו, היה חשוב לצוות החינוך שלנו שנמשיך עם המסגרת ונתנדב ביחד. עברתי לארץ בגלל הרצון שלי להיות ישראלית. הבנתי שלהיות ישראלי זה לא מותנה. בזמנים טובים אני ישראלית וגם בזמנים קשים, אני לא יכולה להחליט לקחת על עצמי את החלק החדש הזה בזהות שלי רק כשזה נוח."

שמואל מנקוביץ במקור מאטלנטה, עלה מפילדלפיה, כעת חניך במכינת חנתון

"מתחילת המלחמה לא ישבתי לרגע. בשמחת תורה נמחקה כל עכבה שמנעה ממני מלעשות כל דבר שצריך, בזכות מסגרת המכינה שבה נמצאתי וקבוצת החברים שבה תמכתי וכמובן נתמכתי, זכיתי להיות גלגל משמעותי לכוחות הסיוע האזרחי.

כבר יומיים לתוך 'חרבות ברזל' נכנסנו כמכינה להתנדבות עם מפוני קיבוץ סעד בעין בוקק על שפת ים המלח. אפילו אז, בחוסר וודאות וחוסר סדר, לא עלה לי לראש להיות בשום מקום אחר. ‎בשבילי ללא ספק, המקום שבו אני תורם הכי הרבה הוא ישראל ובמיוחד בתור חניך במכינה לעומת מה שהייתי יכול לעשות בחו״ל. ‎ראיתי לאחרונה את היכולות המדהימות של עם ישראל כשאנחנו עובדים ביחד. ליבי נלחם ברחובות עזה ואנוכי מתנדב בארץ ישראל."

יוני אהרון מלוס אלטוס, קליפורניה, חניך במכינת נחשון שלוחת שובל

"אני בחרתי להישאר בארץ בזמן המלחמה מכמה סיבות. הראשונה היא שהמשפחה שלי כאן. הרגשתי שלעזוב כעת זה כמו לברוח כשסבא וסבתא שלי ובני דודים שלי חיים כאן. אני לא יכול להשאיר אותם כאן ולחזור הביתה. הסיבה השנייה היא שהתעורר בי רגש ציוני, והתחזק בי הקשר לאדמה ולארץ ישראל, הרגשתי שאני רוצה להגן עליה בכל דרך אפשרית. לבסוף – גם ראיתי את התגובות כאן, זה היה זמן מדכא, אבל התאחדנו כעם וזה הרגשתי שאני ממש רוצה להיות חלק מהעם היהודי כרגע. למרות שמרגישים את הקשר לעם היהודי גם בארה"ב, כאן אני מרגיש עוד יותר חלק, עוד יותר קרוב.

אני לומד המון על איך אני קשור ליהדות ולארץ, במיוחד לעם, למרות שלא נולדתי כאן. אני מרגיש שזו הארץ שלי, שזה העם שלי. למדתי על עצמי גם שיש בי אומץ, שאני מוכן לעזור ולסייע לאנשים ושיש לי מה לתרום. על ישראל אני לומד את החוזק של העם. היו כאן הפגנות על ימין ועל שמאל (בין ימין ובין שמאל) כעת אין הרבה. כולם מתאחדים. זה מראה את החוזק של ישראל ואת החוזק של העם היהודי."

יהונתן לוי מסן פרנסיסקו, חניך מכינת רבין, שלוחת אדמית

"לא הייתה לי בכלל התלבטות אם לחזור לאמריקה. זה הרגיש לי לא נכון. זה הרגיש לי בריחה מהבית בזמן שחור וטרגי. בזמן שכל תרומה ומעשה קטן יכול באמת להשפיע ולעזור. לא היה לי למה לחזור. כל המשפחה המורחבת שלי פה, ולחזור הרגיש לי וויתור על התקווה שנעבור את הטראומה הזאת בזמן הקרוב. לא יכולתי להשאיר את סבא וסבתא פה לבד, שמתוסכלים, עצובים, ומפחדים על מה שיהיה. כאן יש לי איך לתמוך ולתרום.

ההתגייסות של כל המדינה בזמן הקשה הזה הזכירה לי כמה אנחנו חזקים כעם. כמה אנחנו מיוחדים כעם. זה הזכיר לי שעברנו מלא טראומות בהיסטוריה שלנו, אבל תמיד שרדנו והתחזקנו מזה. למדתי שגם שיש חילוקי דעות וריבים בינינו, אנחנו מסוגלים לשים הכל בצד ולזרוק את עצמנו למען עמינו. המצב הזה השפיע עליי מאוד מכל מיני בחינות אבל אני מרגיש שעשיתי את המקסימום שיכולתי ותרמתי בכל צורה שיכולתי. אנחנו עוד נעבור את זה ונצא מזה חזקים יותר ומאוחדים יותר. עם ישראל חי."