לזכרם – בוגרי המכינות והצוותים החינוכיים כותבים על בוגרי המכינות שנפלו במלחמת חרבות ברזל

לכבוד יום הזיכרון ביקשנו מבוגרי המכינות ומהצוותים החינוכיים לכתוב על חברים ותלמידים שנפלו במלחמת חרבות ברזל

בחודשים האחרונים, במהלך מלחמת 'חרבות ברזל', עולם המכינות איבד למעלה מ-90 בוגרים ובוגרות שיצאו לקרב ולא שבו ממנו. כל אחד ואחת מהם עולם ומלואו – חברים קרובים, חניכים אהובים, לוחמים גיבורים, שיצאו להגן על העם והארץ באחת משעותיו הקשות ביותר. נופלי  המכינות יצאו לקרב מכל רחבי הארץ. דתיים וחילוניים, מהעיר, מהכפר, מהיישוב או מהקיבוץ. חלקם גרו בעוטף עזה ונרצחו במתקפת הטרור בשבת השחורה. לכולם היה מכנה משותף בסיסי: עוז רוח, אהבת העם והארץ ורצון לעשות מעבר – למען הקהילה והחברה הישראלית כולה.

כל אחד עולם ומלואו, לכן פנינו אליכם – בוגרי המכינות והצוותים החינוכיים בבקשה שתספרו לנו על דמותם ועל ההיכרות איתם.

בכתבה שלפניכם מוצגים רק 25 מהבוגרים שעולם המכינות איבד בקרבות.

יהי זכרם של כל חללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה ברוך.

עדי ויטל-קפלון ז״ל – מכינת העמ״ק

עדי ויטל-קפלון , בת 33.
היתה נשואה לענני ואמא לנגב ואשל.
גרה בקיבוץ חולית שבעוטף עזה.
ב 7.10, בשבת השחורה,
פרצו מחבלים לביתה של עדי, רצחו אותה וחטפו את שני הפעוטות שלה, ששוחררו בהמשך ליד הגבול ונלקחו למקום מבטחים על ידי ישראלית.
בוגרת מחזור ג' במכינת העמ״ק

כתבה עליה חברתה למכינה, הדס דרוק:

״עדיוי
אתמול ישבתי עם חברה ודיברנו על עדי, החברה הזו לא הכירה אותה כל כך טוב וזכרה אותה מתנועת הנוער בתיכון מפעילויות פה ושם…
היא אמרה שהיה בה משהו שגרם לה לרצות להיות בקרבתה. זה אולי אחד התיאורים היותר טובים בעיני לתאר אותה, עדי הייתה אישה שרוצים בקרבתה, היא הייתה מהאנשים המיוחדים האלו שמצליחים לגרום לכל מי שלידם להרגיש בנוח. לדעתי הדבר שאפשר את האופי המיוחד הזה שלה, אלו הניגודים שבה. היא הייתה שקטה וגם נלהבת, היא הייתה עדינה וגם עוצמתית, היא הייתה נשית וגם גברית, היא הייתה חכמה ושקולה וגם שטותית ושובבה, היא הייתה אוזן קשבת וגם ידעה לדבר ולהסביר את עצמה…היא התגלמות של המשפט מים שקטים חודרים עמוק, היינו יושבים ומדברים והיא מהצד מתבוננת, קולטת הכל ואומרת תמיד איזה משהו מדויק בדיוק בזמן הנכון!
במכינה היינו יחד בועדת תכנים, אנחנו קראנו לה ועדת אוקימתא- מילה בארמית שמשמעותה שיטת תירוץ לסתירה בין שתי מקורות בתלמוד. אני מתקשה להיזכר בתכנים ספציפיים שדנו בהם אי אז לפני 15 שנים, אבל אני זוכרת שישבנו- אני, שיר, ג׳וד ועדיוי, שוחחנו על הא ועל דא ודנו ביננו על עניינים חשובים וזוטרים עד השעות הקטנות של הלילה.
אלו היו שעות טהורות של תום ושקט ודמיונות וחלומות. המכינה בכלל הייתה כזו עבור כולנו, לעדי כבר היה את ענני בחיים שלה, וזה היה ברור כבר אז שהם ישארו ביחד תמיד ויקימו בית ומשפחה, כל השאר היה עוד פתוח ומרגש ומסקרן.
ואנחנו במחזור ג׳ של מכינת העמ״ק, זכינו שעדיוי הייתה איתנו שם בזמנים הקסומים האלו, למדנו ממנה, שמחנו איתה, עשינו שטויות, ועשינו גם דברים חשובים ובעיקר גדלנו יחד!
עם השנים הקשרים התרחקו והתרופפו, אבל מדי פעם שמענו על הבית המקסים שעדיוי וענני בנו בדרום, על הילדים שנוספו למשפחה, על הלימודים והעבודה של עדיוי ועל העשייה היפה שלהם!
הלב שלנו שבור וכואב ונותר רק להתגעגע, להיזכר, ולחזק ולחבק את מי שנותר. להמשיך לחיות עם עדיוי שלנו איתנו בלב, לזכור את הרוח שלה את היופי והשקט והעוצמה, את הניגודיות הזו השלווה, ולנסות בעזרת הרוח הזו להמשיך לעשות טוב בעולם!״ 

אופק רוסו ז״ל – מכינת העמ״ק

אופק רוסו,
בן 21 בנופלו.גר בקדימה צורן
בן ליניב ופני
צוללן בשייטת 13.
הועלה מדרגת סמ"ר לדרגת רס"ל לאחר מותו.
אופק היה כונן בבסיס של השייטת באותה שבת שחורה, וכשהחלה מתקפת הפתע של חמאס הוקפץ יחד עם היחידה לעוטף עזה.
בבתים הראשונים בבארי הם ראו זוועות שזעזעו אותם. הם התחילו להוציא אנשים מהממ"דים וחילצו אותם ממוות וודאי. במהלך הפעילות היה דיווח על פצוע אנוש של יחידת יהל"ם, ואופק, שהיה החובש היחיד באזור, ישר קפץ והציל את חייו. תוך כדי הטיפול הוא נורה וככל הידוע לנו נהרג במקום. במותו הוא ציווה חיים.
בוגר מחזור טו' במכינת העמ"ק

חברו למכינה, אלון פריבורקין, כתב עליו:
״לא האמנתי בכלל שיגיע רגע שבו אצטרך לכתוב משהו כזה. אני עדיין לא באמת מעכל. אני כותב את מה שאני כותב ואני מרגיש כאילו יש לי אבן ענקית שפשוט יושבת על הלב ודמעות בעיניים, וזה לא קל בכלל, אבל חשוב לי שיבינו מי זה אופק רוסו.במהלך שנת המכינה אופק ואני היינו חברים לחדר. מהתחלה היה בינינו חיבור מיוחד כזה שאי אפשר היה באמת להסביר והוא עומר(החבר השלישי לחדר) ואני, התחברנו עד כדי כך שבאמת הרגשנו כמו משפחה. גם אחרי המכינה, אופק הרגיש כמו בן משפחה בשבילי ומישהו שאפשר לפנות אליו תמיד.אחת הסיבות העיקריות לתחושת המשפחתיות הזאת היא שאופק היה בן אדם כזה, שנותן לך להרגיש בנוח כמו שאתה. לא משנה מי אתה, מאיפה אתה או מה אתה חושב, הוא היה מכיל ואוהב את כולם. הוא פשוט נתן תחושה של בית.אופק היה בן אדם כזה שאי אפשר שלא לאהוב. היה בו איזה קסם כזה, הומור משובח, חכמה, יצירתיות ויכולת להפריד בין ציניות וצחוק לרצינות, בגרות והכלה. היה אפשר לשבת איתו ולבכות, אבל לבכות באמת מצחוק בלי הפסקה וגם לשבת ולדבר על הכל עד השעות הקטנות של הלילה ומעבר.אופק היה בן אדם כזה שבאמת, ולא כקלישאה, היה מאיר כל מקום שבו הוא היה. הוא תמיד היה מנגן בגיטרה ושר בכל מקום, תמיד היה זורק איזה הערה שפשוט גרמה לכולם לצחוק בטירוף או שסתם היה נוכח שם, והנוכחות שלו העלתה חיוך על הפנים של כל מי שסבב סביבו. גם היום, כשיוצא לי לצפות בסרטונים או תמונות שלו אני פשוט מחייך או צוחק אבל בו זמנית מרגיש צביטה חזקה בלב, כי אני יודע שלא יהיו עוד סרטונים או תמונות כאלה.
החיוך שעולה אצלי, ואצל כל מי שיוצא לי לשתף איתו זכרונות ולדבר על אופק, מוכיח שהאור שהפיץ עדיין נשאר וגם ישאר לעד.

אופק היה בן אדם כזה, שהמשפט המדויק ביותר שמתאר אותו הוא ״הכל או הכל״. הוא תמיד נהג להגיד את זה. אופק התגייס לשייטת 13, אחת היחידות הכי מובחרות שאפשר להגיע אליהן ושכל כך קשה להגיע אליהן. ועדיין, כשהלך ליום סיירות, לאף אחד לא היה ספק שאופק יקבל את הגיבוש לשייטת וגם אותו יעבור בהצלחה. הוא היה חדור מטרה ומעולם לא ויתר לעצמו. לכולם היה ברור שאם אופק רוצה משהו הוא משיג אותו ולא משנה מה עומד בדרך. אופק היה בן אדם כזה, שתמיד היה נותן מעצמו בשביל האחר. גבר אמיתי, שהיה מוכן לקחת על עצמו הכל כדי שלמי שלידו יהיה טוב יותר, והיה בן אדם כזה שטובת האחר הייתה חשובה לו מטובתו האישית. כל מה שהיה לו אכפת זה שלסובבים אותו יהיה הכי טוב שאפשר, ותמיד דאג לכולם. וכך, עקב היותו אדם כזה שחושב על האחר, אופק, שהיה חובש ביחידה, רץ בשדה הקרב בקיבוץ בארי לטפל בחייל שנפצע והיה בסכנת מוות, ובעת שטיפל בו, הקריב אופק את חייו למען האחר, הציל אותו, ונפל כגיבור.

אופק הותיר אחריו חור גדול בלב שלי, ובליבם של עוד רבים מלבדי.
אופק היה בן אדם כזה, שאי אפשר לשכוח. ועם כל העצב והכאב, אני מקווה שהצלחתי לגרום למי שקורא את זה, להבין אפילו קצת מי זה אופק רוסו, ולהבין כמה הוא היה פשוט מיוחד.
אני מקווה שאנשים ישאפו לפתח ערכים כמו שהיו לאופק, שילמדו ממנו ושכמה שיותר יכירו את הסיפור שלו ויזכרו אותו ואת הבן אדם שהיה.

אני אוהב אותך תמיד אופק,
יהי זכרך ברוך.?״

ענר שפירא ז״ל – מכינת העמ״ק

ענר שפירא, בן 22 בנופלו, גר בירושלים. בן למשה ושירה.
בן בכור מתוך שבעה אחים.
לוחם בסיירת נח"ל.
חודש לפני סיום שירותו הסדיר בצה"ל ,היה ענר בחופשה והולך למסיבה ברעים.
מיד עם תחילת מתקפת חמאס הקפיץ אותו מפקדו לבסיס סופה, בדרכו לבסיס עצר ענר במיגונית עקב ירי לעברו.
במיגונית מצאו מחסה כ 30 אנשים.
ענר הבחין כי קולות הירי הולכים ומתקרבים אל המיגונית.
הוא הצטייד בשבר של בקבוק זכוכית וניצב בפתח המיגונית על מנת לקדם מתקפה.
מחבלי החמאס זרקו למיגונית רימוני יד. ענר עצר בידיו את הרימונים וזרק אותם בחזרה החוצה.
לאחר שבלם שבעה רימונים,התפוצץ הרימון השמיני בידו והוא נהרג.
במעשה הגבורה שלו, ענר הציל רבים.
בוגר מחזור יד' במכינת העמ"ק.

חברתו למכינה, אביגיל סיסו, כתבה עליו:
״ענר שהכרתי כחניך במכינה. אני זוכרת כבר מהימים הראשונים במכינה, אודי הראש מכינה ביקש מספר מתנדבים לאיזה משימה וישר הרמת יד בלי להסס. חשבתי לעצמי בלב , מה יש לו זה? איך הוא כבר יודע שהוא רוצה להתנדב ועוד לא שמע למה? עם הזמן הבנתי בעצמי שלא משנה לך הסיבה למה צריך, זה פשוט, אם צריך עזרה אז אתה שם. הגעת בחור דיי שקט, רוב הזמן עם המחברת מצייר לעצמך ציורים שהיית רכושני כלפיהם. מעטות הפעמים שהיית מסכים לחלוק את הציורים שלך עם מישהו. היה עוד דבר שייחד אותך, והוא שבכל משבצת, קבוצה, שיחה או כל מקום שהבעת בו דעה, זה תמיד גרם להמון לעצור ולהקשיב לך. הדיבור שלך היה סוחף, היית מביא דעה עם זווית שרק אתה ראית והיית מרתק במילים שלך.לא מתלונן, אבל תמיד אמיתי בלי פחד ובלי פוזות.

היום אתה ענר הגיבור. שהציל אנשים שלא הכיר .
שהחזיר כל רימון שנזרק למיגונית חזרה אל עבר המחבלים עד שלא יכלת יותר.
באצילות נפש, תושייה אדירה ואומץ לב שפשוט פרצה ממך ברגע כל כך לא שפוי.
ענר שהוא אחד מתוך מאות שנפלו במתקפה הרצחנית הזו, אבל אתה ענר אחד יחיד ומיוחד.
למרות שלא דיברנו חודשים, כל כך חיכיתי לצעוק עליך, שהפלת לכולנו את הלב ובסוף חזרת והכל בסדר איתך.
אבל לצערנו זה נגמר אחרת.
קיבלתי את הבשורה בעת שיצאתי מהשבעה של יקיר לוי ה״יד.
״..כל המקיים נפש אחת, מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא".
קיימת כל כך הרבה בזכות כל אותם האנשים שהצלת.
אבל אתה. אתה עולם ומלואו. באישיות ובכישרון.
עם המון עצב בלב ממשיכים את החיים. ואני ממשיכה ומנציחה אותך בכל עת שאני יכולה. בימי שישי אני מחלקת מארזים מתוקים לחיילים והכל לעילוי נשמתך. וזה מה שנותן לי כח.

ענר יקר
תודה על מי שהיית וכמה שהיית נוכח בשבילי, בשנה הזו.
במטבח,בק״ק, בשיעורי מדרש ואגדה, במסכמת, בסדרות, בניווטים, בפרגונים על הכל .
בשבתות, שתמיד השלמת מניין.
בניצול כל זמן חופשי במוצב, או סתם ככה בערבים ובין הלוזים.
הכרתי בן אדם מופלא ומוכשר בטירוף.
הכי דעתן , הכי חרוץ והכי מוכשר. תמיד הפתעת.
תמיד עזרת לי בהכל. תמיד היית בשבילי ותמיד ידעת להגיד את הדבר הנכון .
כל יום ישבנו לדבר. וגם שיחה קשה התחילה ונגמרה בחיבוק גדול.  כל כך אהבתי להיות איתך. חבר טוב באמת.
שנה שהיית כמו אח שלי
חבר אולי הכי טוב שלי במכינה.
וכששמת את טובת כולם לפני טובת עצמך, זה היה בלי פוזות - פשוט ככה.
קיים געגוע גדול. וגם קיימת אסירות תודה.
תודה על שנה, ועל כל רגע לצידך.
תמיד תישאר אצלי בלב

גולי״

רס"ר (במיל') רועי מימון ז"ל – מכינת ׳אחד משלנו׳

רס"ר (במיל') רועי מימון ז"ל
בוגר המחזור השביעי של מכינת 'אחד משלנו' ומלווה בוגר במחזור ח'.
רועי אברהם מימון, בן 24, מעפולה, פרמדיק לוחם ביחידת יהלו״ם, חיל
ההנדסה הקרבית, נפל בקרב במרכז רצועת עזה בכ"ז בטבת התשפ"ד
(08 בינואר 2024).

רועי אהב אדם וטבע, היה סובלני לכל הסובבים אותו.
כפרמדיק תמיד היה מוכן לעזור ולתמוך בכל מצב, עם העיניים הכחולות והיפות שלו.
כאח בוגר רועי תמיד עמד על הערכים שלו ולא ויתר גם כשהיה קשה.
תמיד מוכן להסביר, להקשיב ולחבק כשצריך.
רועי היה סמל הסובלנות והאהבה לבעלי חיים ולאדם.
הותיר אחריו זוג הורים וארבעה אחים ואחיות.

יהי זכרו ברוך!

עידו הרוש ז״ל – מכינת מנשרים קלו

סמ"ר עידו הרוש ז"ל, בוגר מכינת מנשרים קלו ממצפה רמון, לוחם שריון בגדוד 77 שבעוצבת 'סער מגולן' (7), נפל בקרב בשבת השחורה, בן 21 בנופלו.

מתוך אתר ׳יזכור׳:

״אותו בוקר, שהה עידו בחדר המנוחה, אחרי משמרת. עם הישמע האזעקות ומתקפת הטילים התעורר במהירות, הספיק לדבר עם הוריו וניסה להרגיע אותם תוך שהוא דוחק בחבריו להיכנס למיגונית. מששמע קולות ירי הבין מייד שמחבלים מנסים לחדור למוצב. ביודעו כי חברתו ליחידה שומרת לבדה בעמדת הש"ג לקח את נשקו האישי ורץ לכיוונה כשלגופו רק מכנסיים קצרים, ללא ציוד מגן, וכשלרגליו כפכפים. תוך כדי ריצה פקד על שני חיילי הנדסה להיכנס מייד למיגונית. בהגיעו לעמדת הש"ג חילק פקודות והציב בעמדות ירי שני חיילי "גולני" שהגיעו איתו לעמדה. במקביל, הכווין אליו כוחות ונלחם חשוף אל מול פני האויב תוך שהוא בונה לעצמו את תמונה הקרב המדויקת של מקורות הירי.
עידו הצליח לחסל חמישה מחבלים בטרם נפל. עימו נפלו רבים מהחיילים שהשתתפו בקרב. בזכות גבורתם וחתירתם למגע, נבלמה כניסת המחבלים למוצב ושאר יושביו ניצלו. סמל-ראשון עידו הרוש נפל בקרב במוצב "יפתח" שבזיקים ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד (7.10.2023)״

חברתו למכינה, סתיו פירשט, כתבה עליו:
״עידו היה בחור עם נשמה כל כל גדולה שזה לא יאומן,  תמיד במכינה הורגש שהוא כמו אור שמאיר על כולם - הוא תמיד ראה את האנשים בחיוביות ואהב את כולם וחילק את האהבה הזו. היה בא מאחוריי הגב בהרצאה ועושה שנייה מסאז, ומביא חיבוקים.
הרוש היה הכי עקרוני בעולם ויכל ללכת לקורס טייס אבל החליט שהוא מעדיף ללכת לגדודים לשיריון. הוא ממש האמין בדרך הזו בכל הלב ואהב את השירות שלו ברמות.
בחור רגיש עם דעות מוצקות וחזקות על העולם, בחור שכיף ״להתווכח״ איתו רק כי הוא ככ חכם.
הוא אהב מוזיקה, ניגן כל הזמן בגיטרה שלו.
ב7.10 הוא נהרג לאחר שרץ להיות עם המשקית תש בשג להיות איתה בשמירה. הוא הצליח לחסל 5 מחבלים אבל נהרג בקרב - הוא היה רק עם סנדלש ויצא להלחם.
עידו היה הראשון לצאת תמיד לטובת אחרים גם ברגעים האחרונים שלו.״ 

ליזמי מיכאל ז״ל – ימין אורד

רס"ל ליזמי מיכאל ז"ל הי"ד
בוגר מחזור י"ד במכינת ימין אורד

כתב עליו ראש המכינה, איל אלדר:

נולד באופקים, היה הבן השני לעוד 3 אחיות, מיכאל גר באופקים ביחידה מעל אימו עם אשתו וביתו בת השנתיים וחודשיים. מיכאל נהרג בהגנה על אזרחי אופקים מהמרצחים של חמאס, בתאריך כ"ב בתשרי תשפ"ד שמיני עצרת ושמחת תורה, (7.10.2023) מקום מנוחתו בית העלמין הצבאי אופקים.
קצת על מיכאל – כשהיה ילד תמיד אהב לצפות בסרטי פעולה וחלם להיות שוטר. הוא למד בפנימיית כנות במגמת משטרה, היה תלמיד חרוץ בחר לעבוד ברפת, ובמטבח. תמיד היה משכין שלום בין כולם, דומיננטי ואהוב על כולם. הוא שכנע עוד שני חברים שלו מהשכונה שיבואו ללמוד בכנות והם המשיכו יחד למכינה הקדם צבאית ימין אורד בחצור הגלילית.
מיכאל התגייס בתאריך 20/7/2014 לעורב גולני ועבר את המסלול כלוחם. לאחר השחרור עבד כמאבטח במעבר מיתר עד שהתגייס למשטרה והגיע לתחנת בילוש באר שבע. כדי לצאת לקצונה החל ללמוד לתואר ראשון וסיים אותו וחיכה לצאת לקצונה שלא זכה לה. היה אבא מדהים, במשך חודש וחצי הבת שלו הייתה בבית עד שחזרה לגן. ומיכאל לקח משמרות לילה בעיקר כדי להיות עם ליהי בבקרים.

ברגע ששמעו שחדרו מחבלים לאופקים ושמע יריות ברחוב הסמוך לביתו ביקש מיכאל ממשפחתו להישאר בממ"ד. ולנעול את הדלת, לקח את אקדחו ורץ במהירות לכיוון מקור הירי בעודו לבוש בפיג'מה וכפכפים, כדי להילחם במחבלים. כאשר מיכאל הגיע סמוך לרחוב הגורן באופקים, הצטרף אליו ללחימה הקצין שגייס אותו שי אבוקסיס. יחד הם חתרו למגע אל המחבלים, זיהו ארבעה מחבלים שרוצים להיכנס לבתים ולהתחיל בטבח אזרחים, והחלו לנהל עימם חילופי אש. מיכאל הצליח לפגוע בשני מחבלים במהלך הקרב, אבל אז הפתיע אותו מחבל שפל מאחור וירה בו בצוואר. והוא נהרג במקום. הטלפון שלו היה דלוק כל העת כשעדכן את המשפחה על מה שקורה והם שמעו את מה שקרה לו באותו רגע. בן 28 היה במותו.

"גבורתו עלתה לו בחייו"
יהי זיכרו ברוך
ת.נ.צ.ב.ה.

ינון תמיר ז״ל – מכינת מיצר

ינון תמיר ז"ל, בוגר מחזור כ"ד של מכינת מיצר.
סמ"ר ינון תמיר, מפרדס חנה-כרכור, לוחם בגדוד 890, חטיבת הצנחנים, נפל בקרב בצפון רצועת עזה, בו' בכסלו התשפ"ד, 19 בנובמבר 2023. בן 20 בנופלו.

כותב עליו חברו למחזור, גיא קינן:

״ינון היה אדם באמת איכותי.
כחניך מה שהכי זכור לי אצלו זה החכמה, הפיקנטיות שלו ו...האהבה הגדולה לכדורגל כמובן!
המגרש היה הבית השני שלו, גם אם זה סתם לשבת להתמסר ולדבר, לארגן משחק גדול או אפילו לשחק עם כלב במגרש. כיאה לחניך במיצר ינון גם אהב מאוד את השקיעות של הגולן, את הדיונים העמוקים בכיתה ותמיד עמד על שלו. בתור חבר לקבוצה שלו במכינה יצא לי לשמוע את דעותיו השונות מהכלל ולא מוכל להתפשר.
היה לנו מכנה משותף שגילינו מיד ביום הראשון במכינה – אהבנו מאוד מוזיקה ישראלית ובייחוד את שלמה ארצי. זה מה שחיבר בינינו מהרגע הראשון.
היו לי איתו המון שיחות עמוקות שבדיעבד משלימות לי את הפאזל, התובנות תופסות אותי יום יום שעה שעה מאז שנהרג בפעילות הרצועת עזה.
היה ברור לינון שהוא הולך לצנחנים ונותן מעצמו. זה מה שלמדנו במכינה וזה מה שהוא קיבל בבית. זה בא לידי ביטוי כבר ב-7/10 בשעה שלחם בגבורה עם חבריו בעוטף עזה. מספר ימים לאחר מכן כבר נכנס לפעילות מבצעית בתוך הרצועה ושם לצערנו נהרג.

יהיה זכרו של ינון ברוך.״

אריה צירינג ז״ל – מכינת יונתן

רס״ן אריה צירינג ז"ל, בוגר מכינת "יונתן" בקיבוץ עלומים, נפל ב07.10 בלחימה בעוטף עזה.

כתב עליו חברו למכינה, דוד קרנץ:

״אריה היה יחיד במינו. אדם מאושר שהאמין במה שהוא עושה, צנוע כל כך, ומוכן לעשות הכל למען האחר.
השילוב בין שמחת החיים התמידית והחיוך שלא ירד לו מהפנים רק ברגעים הכי קשים, לבין הלוחם האגדי שאליו הפך הם מה שייחדו אותו כל כך. אריה ידע להיות שמח במה שיש ותמיד לראות את הטוב בחיים ובזולת. מצד שני הוא היה עקשן ודורש מעצמו את ה100 אחוז כל יום מחדש. אריה היה תמיד הכי חזק , הכי מהיר, תמיד הכי טוב בהכל, בכל מה שעשה, ועדיין איכשהו גם הכי צנוע.
אריה היה מנהיג כל החיים, וככל שעובר הזמן ושומעים עוד סיפורים על כמה הוא היה מפקד גדול ואדם גדול. אדם לפני הכל, שיודע לדבר בגובה העיניים עם החיילים שלו, ולדרוש מהם בו זמנית שיהיו הכי טובים.
אריה היה חבר יקר ויחסר לי ולרבים לנצח. יהי זכרו ברוך!״

יובל יפה ז״ל – מכינת תבור

סגן יובל יפה ז״ל, בוגר מכינת תבור, בן 21 מצופית, 2023-2001.

מילים ממשפחתו של יובל יפה ז״ל:

״יובל נולד וגדל במושב צופית, ומגיל צעיר אהב כדורגל, מוזיקה וטיולים.
יובל היה שחקן כדורגל ושיחק כמגן שמאלי עד אשר נפצע בגיל 17 והחל בשיקום ובאימונים בכדי להתגייס לשירות משמעותי בצבא.
לאחר סיום לימודיו בתיכון היה חניך במכינה ״תבור״ בנוף הגליל ובתום שנת המכינה נשאר יובל לשמש מדריך בוגר לחניכי המכינה החדשים במשך מספר חודשים.
יובל התגייס לחיל השריון, במטרה להגיע לפיקוד במהירות האפשרית ולאחר סיום המסלול יצא ישר לקורס מפקדי טנקים.
משם המשיך ישירות לקורס קצינים ולאחר סיום ההשלמה (בהצטיינות) שובץ להיות בתפקיד מ״מ בקורס מט״קים, אחד התפקידים הנחשקים בחיל.

יובל נפל ביום רביעי ה-11.10.23 ליד כיסופים.

נזכור אותו תמיד בזכות החיוך הענק שלו ובאור שהפיץ לכל אחד שרק פגש בו לאורך הדרך, באהבה הבלתי נגמרת ומתפשרת לארץ ולמדינה ונמשיך את דרכו.״

ריף הרוש ז״ל – מכינת חמש אצבעות

ריף הרוש, בוגר מחזור ה' של מכינת חמש אצבעות ולוחם ביחידת אגוז.

כתבו עליו במכינה:

״סמל ריף הרוש, בוגר מחזור ה' של המכינה, סיים ביוני 23 את המכינה והתגייס באוגוסט 23 ליחידת אגוז, עבר 8 חודשי מסלול, נכנס לרצועת עזה עם צוותו למסלול, ובצער רב נפל ב6.4 בלחימה יחד עם עוד שלושה חברים לצוות, שאחד מהם מפקד הצוות.
רק לפני פחות משנה עוד היה כאן חניך, חבר...
מכינת חמש אצבעות ובוגריה מרכינים ראש לזכרו של ריף, שלעד ייזכר כאדם אהוב, אוהב, חייכן ושמח.
חבריו למחזור מספרים עליו שהיה 'מלך בלייצר חיים', כמו בשיר האהוב עליו של דודו טסה, "בסוף מתרגלים להכל".
ריף ידע להפוך יום של 24 שעות ל170 שעות, 'עשה חיים כל הזמן, לא נח'.

יהי זכרו ברוך.״

ניצן ליבשטיין ז״ל – מכינת גליל עליון

ניצן לייבשטיין ז״ל, בוגר מכינת גליל עליון, נרצח בכפר עזה ב-7 באוקטובר.
אמיר קדשברג, מנהל שלוחת מעיין ברוך, כתב עליו:
״כשהגיע למכינה היה מעט סגור ולאט לאט  גילינו אותו, הוא היה אלוף הלוגיסטיקה, ידעת שאם תיתן לו משימה היא תתבצע על הצד הטוב ביותר.
הוא היה חבר טוב ואהוב מאד על הקבוצה.תמיד היה דואג לחברי הקבוצה למה שהיה צריך בכל התחומים. כדורגל הייתה אחת האהבות הגדולות שלו והפועל תל אביב במיוחד.
כשביקרנו אצלו בכפר עזה זכינו לביקור יחיד במינו, ניצן תיזז ודאג שהכל יעמוד בזמנים ובציפיות של הקבוצה. תש מבחינתו היה ערך עליון וכך הרגשנו בביקור אצלו.
הרגשתי שניתן היה לדבר איתו בגובה העיניים ולנהל שיחות על הדברים החשובים בחיים.
לקראת סוף שנה היה משחק של הפועל וניצן רצה לצאת ידענו שלא משנה מה נגיד הוא יהיה שם, כשניצן החליט שהוא הולך על משהו לא היה סיכוי לשכנע אותו אחרת הוא שם לעצמו מטרה והלך בעקבותיה.

מאז מותו בדירת הצעירים בכפר עזה ב7/10 נפגשה הקבוצה מספר פעמים להעלות זכרות ולהוקיר את זכרו. הוא חסר לנו מאד.

יהי זכרו ברוך♥️״

הדר קמה ז״ל – מכינת גליל עליון

לזכר הדר קמה הי״ד, בוגר שלוחת כפר הנשיא במכינת גליל עליון, אשר נפל בעת שירותו במהלך הקרב על שחרור כפר עזה.

כתב עליו אסיף לוין חברו למחזור במכינה:

״השנה 2018. השבוע הוא שבוע הישרדות במכינה הקדם צבאית. לאורך כל השנה מספרים לנו שזה שבוע מאתגר כמעט בלי אוכל, מים ושינה. אני? מת מפחד. הדר? לא הפסיק לחייך ולהתרגש כשמדברים על השבוע הזה. לא הבנתי איך ולמה.
למזלי ציוותו אותי בחוליה יחד איתו.
התמונה הראשונה לקוחה מהלילה הראשון. רואים כמה אני מפחד? ורואים כמה הדר רגוע ומחויך?
כמה דקות אחרי התמונה מתחיל גשם זלעפות ואנחנו צריכים לסדר לעצמנו מכסה עם יריעת ניילון שהביאו לנו מראש.
אני? קופא. לא מתפקד. הדר? מתחיל לזוז, לפרוס את היריעה, להביא אבנים, לקשור חוטים. לאורך כל הזמן הזה הוא נותן לי משימות ומשחרר אותי מהפחד דרך מעשים.
התמונה השנייה לקוחה מהיום השלישי בתוך השבוע. שנינו מחויכים ורגועים. ונשבע לכם, הכל בזכותו. לאורך כל הימים הוא לימד אותי טקטיקות מנטליות שהוא למד ב״חמש אצבעות״. איך להגיד לעצמך שאתה אוהב דברים שמפריעים לך (קור, הליכות ארוכות, שינה בשטח) ולחייך בכוח גם כשקשה. ובכלל, אין דבר כזה קשה- יש מאתגר.
הדר שלנו היה איש של שפיות, אי של שקט. מנהיג שקט וכריזמטי. הוא ידע לזהות מתי מישהו צריך שיחה אישית ורגועה ומתי הקבוצה צריכה כאפה מצלצלת ולא פחד להגיד דברים קשים.

הדר, אח שלי, לב שלי,
למרות שלא היינו בקשר בשנים האחרונות אולי בגלל (הדר היה אומר שזה בזכות) היחידה שהיית בה ואולי בגלל שלא התקשרתי לשאול מה איתך (הדר היה אומר שחבר אמיתי מתקשר…) תמיד חשבתי עליך ועל דברים שלמדתי ממך.
נשבע לכם, אני יכול לכתוב ספר שלם על כל הדברים שלמדתי ממנו.
איך ערוץ הכיבוד אומרים (הוא ממש אהב אותם)? בן אדם הצגה.
אתה אחד האנשים שהשפיעו עליי הכי הרבה בחיי, ואני אסיר תודה על כל שיחה ורגע איתך.

לא מאמין אני כותב את זה,
נוח על משכבך בשלום אחי היקר.״

אביעד כהן ז״ל – מכינת עצם

אביעד כהן, בוגר בית המדרש לבוגרים במכינת עצם. אביעד, נשוי לדנה ואב ל-6 ילדים גר ביישוב שלומית. בבוקר שמחת תורה יצא מביתו ברגע ששמע שיש חדירת מחבלים ביישוב פריגן השוכן קרוב ליישוב שלומית. אביעד נהרג תוך כדי הקרב ביחד עם ראובן שישפורטיש חברו לכיתת הכוננות.

הרב ישראל וינגוט הספיד אותו- אביעד, בוגר המכינה ביתיר ובית המדרש לבוגרים שלנו במכינה עת הצטרף אליו בחודשינו האחרונים בעצמונה. עבר עמנו ליתד ומשם הקים עם משפחתו את שלומית. ביום בו סיימנו לקרוא את התורה אשר כל "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום" נהרג על קדושת שם ה' בארצו. אביעד היה כולו איש של נעם ושלום. כהן אשר בריתי הייתה איתו החיים והשלום. החיוך התמידי של טוב, של נחת ושל נעם שהיה בפניו הישרה תמיד על סביבתו של טוב ורצון תמיד להיות טוב. טוב שהובילו למסור את הנפש על יישוב שכן. תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים. 

ראובן שישפורטיש ז״ל – מכינת עצם

ראובן שישפורטיש, בוגר מחזור י"ב במכינת עצם. ראובן, נשוי לצופיה ואב ל-4 ילדים, גר ביישוב שלומית. בבוקר שמחת תורה יצא מביתו ברגע ששמע שיש חדירת מחבלים ביישוב פריגן השוכן קרוב ליישוב שלומית. ראובן נהרג תוך כדי הקרב ביחד עם אביעד כהן חברו לכיתת הכוננות.

הרב ישראל וינגוט הספיד אותו:

״ראובן בוגר מחזור י"ב של המכינה ובית המדרש לבוגרים שלה ממנו יצא יחד עם אשתו להקים את שלומית. עת התחלנו לקרוא בספר הישר על אבותינו שהיו ישרים, נהרג על קדושת שם ה' וארצו. ראובן היה כולו ישרות, ישרות בן אדם למקום, ישרות בן אדם לחברו ללא עקמומיות וזיוף. מידות תרומיות וישרות שהיוו מצפן מוסרי לכל הסובבים אותו. ישרות שהובילתו למסור את הנפש על יישוב שכן.
תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים. לזכרם ועילוי נשמתם נתמלא בטוב והישר בעיני ה' אלוקינו ונראה בגאולה ובישועה אשר יביאו לנו נחמה.״

אוריאל ביבי ז״ל – מכינת עצם

אוריאל ביבי, בוגר מחזור י"ט במכינת עצם. אוריאל, נשוי לנחמה ואב ל-2 בנות, גר ביישוב שלומית. בבוקר שמחת תורה נשאר לשמור על היישוב שלומית בזמן שכיתת הכוננות יצאה להלחם בקרב בפריגן. אוריאל היה בתפקיד מ"פ בחטיבת הצנחנים והוקפץ בבוקר החג. בצומת מעון בדרכו לבסיס נהרג על ידי בני עוולה.

הרב ארז הלוי הספיד אותו:

אוריאל יקר, זכיתי להיפגש איתך לפני כעשור. אני אברך בתכנית בוגרים ואתה בחור צעיר משנה א'. אני זוכר שביקשת ממני ללמוד חברותא בגמרא ולמדנו ביחד את מסכת חגיגה.
מאז נקשרנו ובכל הזדמנות שיכולת והיית באיזור היית מתקשר אליי: "ארז - מתי לומדים?". מאוד קצר ותכליתי. על שאר הדברים שעוברים עליך, אין הרבה זמן לדבר..
הגמרא אומרת: "אל ייפרד אדם מחברו אלא מתוך דבר הלכה, שמתוך כך זוכרהו.."
אפשר לכתוב על הקצין המצטיין שהיית, או אולי על הסטודנט עם הממוצע 90 +, אולי על הבעל המסור לנחמה או שמא על האבא שמתגלש בגן השעשועים עם יערה וגפן אחרי תרגיל מפרך בצבא.. אולי על אינסוף שעות ההתנדבות שלך במד"א מגיל צעיר ועוד היריעה קצרה...כ"כ הרבה עולמות הכלת , וכל מי שהכיר אותך בפן אחד היה בטוח שאתה רק בו..
ובכל זאת אני בוחר להאיר נקודה בחייך שאני חושב שהיא השורש לכל הברכה שהבאת בכל מקום.
אהבת התורה שלך! הידיעה הוודאית בעומק החיים שלך )בלי הרבה מילים ודרשות( שכל יניקת החיים נובעת מרצון ה'. הקפדת לקבוע עיתים לתורה בכל מצב ובכל שעה. לעיתים מבין כל מילה ולעיתים פחות , אבל שקידה והתמדה.

בשנה האחרונה יצאת לחופשת לימודים ולך היה ברור שאם אתה בלימודים- אנחנו חוזרים ללימוד גמרא בערבים באופן קבוע. אני זוכר שסיפרת לי על הלו"ז שלך ביומיום וקיבלתי סחרחורת... איך אתה קם ב5:30?
ולא בגלל שישנת מוקדם... מכין אוכל לבנות, תפילה ונסיעה לאוניברסיטה. מגיע לפני תחילת הלימודים כדי ללמוד פרק יומי במשנה. מדי יום ביומו.. ובשבת- תפילת ותיקין. בערב חברותא איתי, שמרת על הקביעות גם כשהיו הרבה אילוצים , ואם לא הצלחנו בערב אז צריך להשלים מוקדם בבוקר.

ידעתי שכשאתה מתקשר לשאול מתי לומדים - אני צריך לתת תשובות טובות..
האמת שעלית בסערה השמיימה בדיוק כמו שחיית בכל שנותיך. חיים של עלייה אינסופית, חיים של הצלת חיים. יצאת מהעולם באותה התנהלות שהיית בו. רץ לעשות רצון ה' ...

בחוה"מ סוכות למדנו ובליל הושענה רבה למדנו עד שעת לילה מאוחרת..
כ"כ הולם אותך לשבת ליד ר' עקיבא וחבריו. חיית חיים של קידוש ה ונהרגת על קידוש ה' .

והזיכרון כואב... והזיכרון מצמיח ודוחף אותנו לגדול ולחיות בגדלות.. במעלות קדושים וטהורים... וידום אהרון..״

אריאל ביליה ז״ל – מכינת עצם

אריאל ביליה, בוגר מחזור כ"א במכינת עצם, נשוי לשושנה ואב ל2 ילדים, גר באופקים. בבוקר שמחת תורה נכנסו מחבלים לעיר אופקים ופרצה לביתם. אריאל הציל את כל בני משפחתו מחוליית המחבלם ונשאר להלחם בהם במוט ברזל עד שלבסוף נרצח על ידם.

הרב אליהו בן ארצי הספיד אותו:

״אריאל היקר היית איש ערכים ועקרונות, אך יותר מכל היית איש משפחה אמיתי. רצית כל כך בית והגשמת חלום, עם רעיתך שושנה בניתם בית מקסים והיית מסור למשפחה ולילדים.
ונלחמת למען משפחתך כאריה ונפלת כגיבור, אך הצלחת להציל כל כך הרבה אנשים. אריאל היקר אנחנו מצדיעים לך ואוהבים מאד.״ 

מיכאל מושיאשויילי ז״ל – מכינת עצם

מיכאל מושיאשויילי, בוגר מחזור כ"ד במכינת עצם, נשוי לאביה ואב לילד אחד, גר באשקלון. מיכאל נקרא למלחמה ונהרג זמן קצר לאחר פתיחתה.

אודי בן חמו הספיד אותו:

״הצבי ישראל על במותיך חלל איך נפלו גיבורים. אומה של אריות!
לפני 11 שנה נהרג נתנאל מושיאשווילי הי״ד בגזרת כיסופים בגבול עזה בהיתקלות עם מחבלים. נתי היה חייל שלי בגדוד 12 בגולני.כחמש שנים בערך אחריו, כבן למשפחה אצילית וגיבורה, התגייס גם אחיו, מיכאל לגולני. מיכאל למד תורה טרם גיוסו, שירת בהצלחה, השתחרר, התחתן בע״ה ולפני כשלוש שנים נולד לו בן. לבנו קרא לביא !
כשנולד לביא, שלחתי למיכאל ברכת מזל טוב וצירוף של דבריו המופלאים של רבי דוד משה וואלי זצ״ל שכבר מתחילת המלחמה הזו אני חושב היכן ומתי להדהד. היום מצאתי את העיתוי המדויק.

״כי האומה הזאת היא אומה של אריות, כלם גיבורים, בין לפי טבעם בין מפני השכינה ששורה עליהם.
ומהו טבעם של אריות? שלפעמים כורעים ושוכבים ונראים כחלשים, אבל לבסוף קמים בפתע פתאום וטורפים והורגים ואוכלים את הצדים אותם. כך ישראל הם נראים ככורעים ושוכבים בזמן הגלות, אבל לבסוף, בזמן הגאולה.. וזה שכתב ׳כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו׳״.
מיכאל המשיך להירתם לטובת האומה. הוא שירת בתפקיד בטחוני וביום שבת הוקפץ לזיקים לאור האירועים.

הייתי באשקלון אצל המשפחה האצילית והיקרה הזאת שקברה בן יקר שני. מיותר לומר שהכאב, הצער והיגון בלתי נתפסים. אך אחרי כל זאת נזכור היטב היטב את הדברים על היותנו ״אומה של אריות״. אפשר להתמקד ביגון, אך אפשר גם להתמקד בהמשך היצירה והבניין בהם בחרההמשפחה היקרה הזאת וכך גם בחר מיכאל - ב״אומה של אריות״. אלו בטח יהיו דברי נחמה גדולים למיכאל הי״ד וגם לבנו הקטן לביא שעוד יגדל לתפארת בע״ה. זאת בחירה מודעת בהמשך חיים ומסירות נפש למרות אובדנו של נתי הי״ד.

איני מכיר את לביא הקטן, אך כל העם הזה, כולנו, כולל כולם ממש, לביא אחד גדול ושואג! ראויים הדברים הללו להיות מגדלור ענק ועצום לכל האומה כולה. תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים.״

אברהם טיברג ז״ל – מכינת עצם

אברהם טיברג, בוגר מחזור כ"ה במכינת עצם, גר בפתח תקווה. אברהם שירת בסיירת גולני. אברהם נרצח על ידי בני עוולה בשמחת תורה, ביום הראשון של המלחמה.

חברו, רועי שמילו, הספיד אותו:

״היית בחור רציני, לומד הרבה , מוותר על שנ"צים כי לא אהבת לישון ואני פשוט זוכר שכל הזמן היית מתרוצץ בין מתחמים. הערכתי את זה שכל הזמן שידרת שיש מה לעשות, מה ללמוד ומה לתרום.
אנחנו אמנם לא חברי ילדות אבל מאז המכינה נפגשנו פעמים רבות. כמעט וכל הזדמנות להיפגש לא הייתה מוחמצת. אני הייתי בדר"כ זה שמנסה לצמצם פגישות אבל היה לך כוח שכנוע שלא ידעת נראה לי שקיים בך.
לא ניסית באמת לשכנע, פשוט דיברת ללב. היה בך רוגע, תמיד שידרת שלווה פנימית שאי אפשר להפר אותה.
אני רוצה להדגיש נקודה בולטת אצל טיברג וזה הרצון האמיתי לעזור. תמיד כשאחד מהחברים היה נתקע עם משהו, ביקש עזרה וטיברג התנדב לעזור. כשאותו חבר היה צריך שוב עזרה, טיברג לא היסס והציע את עצמו מיד. ללא רצון לתמורה, פשוט רצה לעזור.

תודה שלימדת אותנו מה זאת שלווה אמיתית, אני בטוח שעכשיו אתה נמצא במקום שלא יוכל להפר לך את השלווה. זכינו בחבר אמת, ישר, , אוהב את הבריות, שוחר שלום וצדק.״

איתי מאור ז״ל – מכינת עצם

איתי מאור, בוגר מחזור כ"ו במכינת עצם, מראש העין. איתי התגייס לגולני ושירת כמ"מ בגדוד 51. בשעות הבוקר המוקדמות של שמחת תורה התחילה חדירת מחבלים מכיוון הים בחוף זיקים. איתי ו2 לוחמים גיבורים קפצו לאיזור, חתרו למגע בקרב ירי מול מספר רב מחבלים והצליחו למנוע חדירה מרובת מחבלים למוצב צה"ל באיזור. איתי לחם עד נשימתו האחרונה.

הרב יקי וייס מספר עליו:

״איתי צמח במכינה אט אט בשקט, בצניעות ובהתמדה. נעימות אישיותו גנזה בתוכה עוז פנימי של עמידה על עקרונותיו ועל יראת השמים שלו.
דוגמא לדבר, עם גיוסו החליט איתי לגדל זקן - למרות לחצי מפקדיו כולל איום על קידומו בצבא - איתי לא זע ולא חת - אלו עקרונותיו ואף אחד לא יזיז אותו.
בהמשך שירותו זכה איתי להיות קצין בגולני - וביום השבת, שמיני עצרת, הסתער עם לוחמיו על המחבלים שפלשו באיזור זיקים, הוא זכה להרוג רבים מהם עד שנפל בקרב כגיבור וקדוש.

ת.נ.צ.ב.ה.״

עמית גואטה ז״ל – מכינת עצם

עמית גואטה, בוגר מחזור כ"ח במכינת עצם, נשוי לגל, גדל ברחובות והתגורר בנתיבות. עמית גוייס ליחידת מגלן. בבוקר שמחת תורה עמית הוקפץ מביתו להגן על יישובי העוטף ונהרג ביד בני עוולה על קידוש השם.

הרב יקי וייס מספר עליו:

״מרגע שגילה עמית את האוצר החבוי בבית המדרש - לא מש ממנו. מתוך התמדת הלימוד הלכה ושגבה אישיותו וכך זכה ללמוד שנתיים מלאות במכינה.
טרם גיוסו ליחידה מובחרת, זכה להכיר את גל, תבדל לחיים ארוכים, ויחד החליטו שניהם –
עמית וגל, שהבית שיקימו ימזג בתיומת אחת, את שלושת הערכים הנעלים - אורה של תורה, בניין בית נאמן בישראל ושירות צבאי תובעני למען המולדת.
ביום השבת, שמיני עצרת, כארבעה חודשים אחר נישואיהם, עם קבלת הידיעה על פלישת המחבלים לדרום מערב המדינה נפרד עמית מביתו כדי לחבור לאחיו הלוחמים ולחתור למגע עם האויב, אך טרם הספיק להסתער פגעו בו כדורי האויב והוא עלה בסערה השמימה.

ת.נ.צ.ב.ה.״

רועי וייזר ז״ל – מכינת עצם

רועי וייזר, בוגר מחזור כ"ח במכינת עצם. רועי גר באפרת ושירת כמ"כ בגדוד 13 בחטיבת גולני.

מפקדו וחברו, עומר ראובני, בוגר מחזור כ"ד, הספיד אותו:

״בפעם הראשונה שהכרתי אותך זה היה בשבת שהגעתי לספר לחברים על גולני, מה הם הולכים לפגוש בשירות הקרבי. ובסוף השיחה היה אחד שמיד קפץ עלי ואמר לי: "אחי, גם אני הולך להיות בגולני" בהתרגשות עצומה ובעיניים שלא ראיתי נוצצות כאלה בחיי.
חייל שעוד לא יודע לאן הוא הולך ובכזה חיוך ובכזאת וודאות אומר "אני הולך להיות לוחם בגולני!" ואני זוכר שבמוצאי שבת כשעזבתי את המכינה, צילצל לי בראש "הלוואי שרועי יהיה חייל שלי!". לא היה לי ספק באותו רגע שהחיוך הזה והשמחה הזאת שהיו כל כך כנים וכל כך אמיתיים. ואותו חיוך ליווה אותך לאורך כל השירות הצבאי שלך, גם בתפקידים שלא כל כך רצית.

רועי, ברגע קשה שהיה לי בצבא, אתה נסכת בי רוח שלא חשבתי שאנשים יכולים לעורר בי. וזאת המורשת שלנו ממך רועי. וכל עם ישראל צריך לדעת את זה!זאת המורשת שלך שתגרום לנו לנצח במלחמה הזאת. כי המלחמה הזאת לא תנוצח על ידי מטוסים וטנקים! בזה אנחנו חזקים מהאויבים שלנו בעשרות מונים. ולאף אחד אין ספק שהמלחמה הזאת היא מלחמה של רוח ותודעה. הרוח והעוז של עם ישראל שאתה נתת לנו בכל מפגש איתך. בכל אדם שהיה מסביבך. תמיד בצחוק ובמילה טובה, זה מה שאנחנו הולכים קדימה. בזה עם ישראל מנצח את המערכה הזאת! בעוז ותעצומות נפש. לרגע אחד לא נשכח אותך!״

יונתן אלעזרי ז״ל – מכינת עצם

יונתן אלעזרי, בוגר מחזור כ"ט ומחזור א' בשלוחת מכינת "כאייל". יונתן גר באלון שבות והתגייס ליחידת דובדבן. יונתן התגייס באב תשפ"ג והיה בשלב הטירונות. יונתן הגיע לחג שמחת התורה למכינה באופקים.

ברגע שהבין שיש יריות ברחוב ושמתחולל קרב, יונתן יצא להלחם עם סכין קומנדו.

הרב יותם הספיד אותו:

״צר לי עליך אחי יונתן! אבל כדוד היית בשמחת תורה. כדוד! כרכרת בכל עוזך עם התורה בליל החג. לא נתת לאף אחד לשבת. וזה היה אמיתי אצלך. כל מה שהיית עושה היה אמיתי, פנימי ועמוק. בתהליך עדין מאוד קיבלת על עצמך עול תורה ומצוות במכינה. ולאחר מכן בגיוסך לצבא העמקת עוד יותר לעבודת המידות, עין טובה ומצויינות. כדוד רצת עם אבנים לקרב בוודאות שה' יזמן לך להלחם, ואכן זימן לך נשק. היה אפשר להתבלבל בך ולחשוב שאתה חי בסרט. אבל הצורה שבה חתרת למגע בקרב, באילתור, נחישות בגבורה. באבירות לב ממש. הוכיחה לכולנו מניין הכל נובע. אמת צרופה של לב בוער באהבת האומה ומסירות נפש לקיומה. היה בך שילוב גאוני של שמחה והתפרצות ומצד שני התבוננות ורגישות. החבורה כולה מרגישה הרבה הכרת הטוב על השיעור שלמדת אותנו. ותמיד תחיה בתוכנו.״

יובל ניר ז״ל – מכינת עצם

יובל ניר, מכפר עציון, נשוי לאיילה ואב ל5 ילדים.
יובל למד במכינת עצם ולאחר מכן התגייס לפלסר צנחנים.
הוקפץ בשמחת תורה למילואים ולחם בגדוד 6646. יובל נהרג ביום כ' בשבט תשפ"ד בקרב בדרום רצועת עזה.
בן 43 היה בנופלו.

אביו עמוס ספד לו: "היית עבורנו ועבור כל המשפחה מודל ענק של ענווה, אנושיות ואכפתיות. כולנו היינו תלמידיך בראיית הטוב. בעין הטובה שבה הסתכלת על כולנו ועל כל מי שהכרת. נולדת בשמחת תורה ונפלת מות גיבורים במלחמה שנכפתה עלינו בשמחת תורה האחרון.״

מוטי שמיר ז״ל – מכינת עצם

רס"ן מוטי (מרדכי) שמירבוגר מחזור כ' במכינת עצם.
נשוי לרויטל ואב ללביא ואורי שנולדה כ4 חודשים לאחר שמוטי נהרג, גר בחוות יאיר.
שירת כמ"פ בסיירת גולני לאחר ביצוע שורת תפקידים משמעותית בחטיבה.
בבוקר שמחת תורה, בזמן שהיה בתכנית לימודים, שמע על התופת ומיד הסתער לדרום להציל חיים. נהרג בקרב על קיבוץ רעים.

ר"מ שלו, הרב עמיחי בכר מספר עליו:
״מוטי הי"ד התאפיין בטוב לב וחן שובה לב והיה אהוב על כל רואיו.
היה חבר טוב שתמיד היה לצד חבריו עם חיוך ומבט שובב. למד אצלי במכינה ותמיד הרגשתי שהוא אמיתי, בלי פוזות ,בלי אמירות מפוצצות, אמור מעט ועשה הרבה.
במהלך שירותו הצבאי מוטי רק התקדם בבניין אישיותו וברצונותיו בעבודת ה' ולא ויתר על דברים שהיו לו חשובים, גם כשהיה עלול לשלם על כך מחירים מול בכירים ממנו.
זכיתי ללמוד איתו לחתונה בתקופה שהיה קצין צעיר ופגשתי אדם עם רצון כן לדעת ולהקפיד על ההלכה כמו שצריך, אני זוכר ששאלתי אותו עוד כמה זמן הוא מתכנן להמשיך בצבא והוא ענה לי "כל עוד הצבא ירצה אותי ואני אראה שאני תורם לצבא- אני אמשיך". בלי יומרות ועם המון אהבת האומה הוא היה בחייו מודל ל"הנני", בענווה וזריזות.

מאותה עמדה נפשית יצא מביתו ,חרף נפשו בקרב על הארץ והעם שכה אהב ונפל במות קדושי עליון. תהי נשמתו צרורה בצרור החיים.״

ניתאי מייזלס ז״ל – מכינת עצם

ניתאי מייזלס, בוגר מחזור י"ט, גדל ברחובות. ניתאי למד במכינה ולאחר מכן התגייס לחטיבת השריון.
ניתאי הוקפץ בשמחת תורה למילואים ולחם בחטיבה 14. ניתאי נפל בצפון רצועת עזה בי"ב בטבת.
בן 30 היה בנופלו.

הרב רפי פרץ ספד לו:

"העדינות שלך, הגבורה שלך, אהבת ישראל שלך – היה לך כל כך חשוב לצמוח ולהתפתח, נמצא פה ציבור עצום ולא כולם הכירו אותך. גם ניתאי לא הכיר אף אחד בבארי או בנחל עוז. והוא נלחם בחירוף נפש על אנשים שהוא לא מכיר את שמם ואומה שלמה מצדיעה ועומדת בכאב גדול ואומרת 'אין אהבת ישראל יותר גדולה מהאהבה שאתה וחבריך מגלים במערכה הזו'. משהו עצום נפתח פה, משהו מלא תקווה, ומולנו נמצאת רשעות. ואנחנו מאמינים בטוב, בעדינות הזאת, מאמינים שאת הטוב של העם הזה אף אחד לא יוכל לנצח".

רון אפרימי ז״ל, מכינת תבור 

סרן (במיל') רון אפרימי ז״ל, בוגר מכינת תבור, קצין הנדסה קרבית ביחידת יהל"ם, חיל ההנדסה הקרבית, נפל בקרב במרכז רצועת עזה, בן 26 בנופלו

משפחתו סיפרה לנו עליו:
רון אפרימי הוא אישיות, כל מקום שמגיע כובש את כולם ותמיד מרגיש כאילו הוא הבן אדם הכי צודק בחדר גם אם יגיד שאפשר לגור על השמש. רון היה בן אדם סוחף בעיקר בגלל הביטחון העצמי שלו והיכולות המדהימות שהיו לו, אחד כזה ששואפים להיות כמוהו, לאסוף מסל הערכים שלו כל מה שיכולים. רון היה חניך מוביל ומרכזי במכינת תבור, נגע בחניכים, חברים לקבוצה ואנשי צוות.

אחיו, גל אפרימי כותב: "בשנת המכינה של רון, אי שם לפני כמעט עשור, היה אפשר לראות בעיניו שזה אולי הדבר הכי משמעותי שהוא עשה בחייו ושלא היה בוחר אחרת. רון סחף אותי אחריו, וכשהגיע הרגע בחרתי גם אני ללכת למכינה בלי לשאול שאלות ובאמונה שלמה שזו הדרך הנכונה כי זו הדרך של רון"

תמיד כשמספרים על התרומה של המכינות לחברה שלנו ולצה״ל ישר אני חושב על רון, הוא מבחינתי כל ההצלחות שמדברים עליהן במכינות, גאים בו ומתגעגעים אליו מאוד.