המגבלה שלי היא ASD- הספקטרום האוטיסטי. מגבלה זו מאופיינת במספר תסמינים – קושי להתרועע עם אנשים אחרים, התנהגויות חוזרות ונשנות, רגישויות מוגברות לגירויים, קושי ביצירת קשר עין, בגילוי רגשות כלפי אנשים אחרים ומעבר מהיר בין פעילות אחת לפעילות אחרת.
אני מבין שישנם אנשים שהתגברו והתעלו על מגבלותיהם ובזכות ההכרה במגבלות אלו הגיעו רחוק בחיים. אלו שלא התביישו לספר לקהל הרחב הצליחו. זה אומר לי שגם אני יכול.
"רק מי שלוקח סיכון והולך רחוק, מגלה עד כמה רחוק הוא יכול להגיע״. ולפיכך באתי למכינת ׳רוח השדה׳. כדי להתקדם הלאה, ללמוד ולעשות.
ברצוני שיתייחסו אליי כאל אדם רגיל מן המניין אבל אני גם רוצה שידעו שיש לי מגבלה. למדתי בכיתת תקשורת, היה לי כיף וטוב אבל החלטתי ללכת קדימה, לצאת מהקבוצה הסגורה על מנת לא להישאר באותה הבועה שהייתה נוחה לי.
אני מאמין במשפט אותו טבע אלברט איינשטיין: ״רק מי שלוקח סיכון והולך רחוק, מגלה עד כמה רחוק הוא יכול להגיע״. ולפיכך באתי למכינת ׳רוח השדה׳. כדי להתקדם הלאה, ללמוד ולעשות.
החברים והצוות כאן נותנים לי ביטחון וכבוד, הם משתפים אותי, שואלים אם אני צריך עזרה ועוזרים. אשמח שיעירו לי, בצורה מנומסת כמובן, אם טעיתי.
עמית לרמן
חשוב לי בעיקר שהמגבלה שלי לא תדחוק אחרים מאינטראקציות עימי, משום שכך נוצרתי וכי ברור שלכל אחד יש 'שריטה' כלשהי. אף אחד אינו מושלם. אני לא מתבייש במגבלה שלי.
בכל דבר קשה ומאתגר יש דבר טוב. הבעיות שאני יודע שביכולתי כעת להתגבר עליהם, עם מאמץ לא קטן, הן:
שיחה מול קהל בעבר הייתה מאוד מלחיצה. בתחילת השנה ביקשו ממני לספר על עצמי, היו לי חרדות שאולי יתרחקו ממני, ירגישו שלא בנוח עם הסיפור שלי. אבל ישבתי עם עצמי, נרגעתי עם מוזיקה והצלחתי לספר לשתי הקבוצות. בפעם השלישית כבר הרגשתי טוב.
להסתכל בעיניים של שותף השיחה שלי. עלי לדמיין קו ליד העיניים של השני ואז להסתכל על הקו. כשאני מתמקד זה מעייף אותי אבל אני מצליח קצת להתרגל. בכל שיחה שאיני מצליח להתרכז בה לבסוף, יוצא שאני לא מסתכל בעיניים של האחר וברצוני שיעירו לי בצורה מנומסת.
לקום בזמן לתפילה. בימים האחרונים קמתי בזכות החברים שלי לחדר. הם מעירים אותי ואומרים לי שחשוב לקום. אני רוצה להתרגל להתעורר בזמן ולהצליח לקום בכוחות עצמי לתפילה.
לעזוב את המסכים. בזמן שיחה או שיעור שמועברים עלי למצוא דרך כיצד להתרכז ולא 'לברוח' למסכים. כאשר ביקשו בתחילת שיעור להניח את הניידים רחוק מהישג יד הצלחתי להתרכז בשיעור והזמן רץ מהר עבורי. ייתכן שאתחיל לכתוב סיכום בזמן השיעורים או אצייר וכך אצליח יותר טוב להתרכז ולא אסתכל בפלאפון.
הרגעת המחשבות השליליות או הסתמיות. אני יודע שחשיבה שלילית על העבר או העתיד תוקעת אותי ואיני מתקדם באמצעותם. על כן אני מקפיד להגיע לשיעורי 'כתיבה יוצרת' הכתיבה עוזרת לי לחשוב מחוץ לקופסא בנושא אחד מוגדר וברור. אני רוצה להמשיך לכתוב גם ביומן האישי שלי. אשים לי תזכורת בטלפון ואכתוב רק לעצמי מה שבראש שלי. מחבריי אבקש שיעודדו אותי בלי 'לחפור', למשל אחרי אירוע יזכירו לי לכתוב ביומן.
אני רוצה להיות מושפע מאחרים ואני רוצה גם להשפיע על האחרים לטובה ובעיקר לדון אותם לכף זכות
לא תמיד אני מצליח לחשוב שיהיה טוב, אבל אני רוצה למצוא את הטוב. כמו עכשיו בתקופת הקורונה כשצריך מסכה והיא מפרידה ביני ובין האחר, לא רואים אותי כמו שאני באמת ואני לא רואה אחרים כמו שהם. אני רוצה שיתקרבו אליי ויכירו אותי כפי שאני מכיר את עצמי, שידעו שאני מרגיש, שאני חושב ושאני מצליח.
אני רוצה להבין אנשים, שיספרו לי על עצמם, את סיפור חייהם, בדיחה מצחיקה או אפילו לשמוע את דעותיהם בנושאים השונים וכך אשכיל. אני רוצה להיות מושפע מאחרים ואני רוצה גם להשפיע על האחרים לטובה ובעיקר לדון אותם לכף זכות.
אסיים עם אמרתו הנפלאה של ד"ר סוס: "אם למישהו כמוך לא יהיה אכפת, שום דבר לא ישתפר. אפילו לא קצת". אם לאף אחד לא יהיה אכפת, שום דבר לא ישתנה. הכרת הטוב חשובה כי היא מאפשרת לאדם להכיר וליהנות, להתקדם, להתגבר על מגבלותיו ולהיות אדם ערכי וטוב.
נ.ב
תודה לעירית הלוי, על עזרתה בכתיבת מחשבותיי על הדף. היה קשה אך שווה את המאמץ. מאמר זה מייצג סיכום של הרבה מחשבות שהיו לי קודם ולכן רציתי לכתוב. מאמר זה הוא סגירת מעגל בנושא האוטיזם שלי ומכאן אני ממשיך הלאה בחיי, בתקווה לעתיד יותר מזהיר.
מתוך טיול של מכינת "רוח השדה"
