בחג השבועות ביליתי בחברת חניכי שתי מכינות קדם-צבאיות, בפארן ובעין יהב. זה לא רק המרחק מהמרכז. זה המרחק מכל מה שנדמה לנו על הנוער הישראלי. מסתבר שכאשר במרכז הארץ היו אירועים קשים של אלימות, הנוער שהיה שם, רגע לפני הגיוס, יכול ללמד את כולנו פרק חשוב על מה שהמדינה צריכה להיות. הם תוססים. הם אכפתיים. הם בעלי מודעות גבוהה. בכל גרעין יש גם דתיים, וקבלת השבת שהשתתפתי בה בפארן הייתה חוויה מרוממת. הם יצרו קבלת שבת מדברית, חוויה מעולם אחר, מסורת חדשה שהם המציאו. ולצידה הייתה גם תפילת ערבית רגילה, אורתודוקסית, שחלק מהחילונים השתתפו בה. אין מחיצה בין בנות לבנים. אין רבנים. יש תפילה לשם תפילה במסורת ישראל. בפרהסיה כולם שומרים על השבת. במרחב הפרטי כל אחד עושה כרצונו. בלי כפייה. זה הביטוי לישראל יהודית-דמוקרטית. רובם יתגייסו ליחידות מובחרות. אחרים מהבוגרים הגיעו לחג. הם אוהבים את האווירה ואת החברותא. ביניהם היה בן ליוצאי אתיופיה שנמצא בשלב מתקדם בקורס טיס. אפליה? גזענות? הדרה? הצחקנו אותם.
הם לא מייצגים את כל הנוער. אבל שם, בערבה, ובמכינות קדם-צבאיות אחרות, נמצאת ארץ ישראל היפה. ואם משם יצמחו השינוי והבשורה – יש לנו תקווה.
