חדשות ועדכונים

חדשות, הודעות ועדכונים שוטפים ממועצת המכינות והמכינות הקדם צבאיות.

יום השואה במכינות הקד"צ

את יום השואה חל השבוע (24.4 כ"ז בניסן) בחרו המכינות הקד"צ לציין בדרכים שונות, חלקן בשיחה וחלקן בעשייה

חמישי, 27 אפריל 2017 11:49

חביבה רייק - לומדים את זיכרון השואה

את יום הזיכרון לשואה ולגבורה העבירו חניכי המכינה בסמינר שואה ומרד. במסגרת הסמינר הם עברו שיעורים העוסקים ביציאה למרד ובשאלות מהותיות העולות סביב שינוי המציאות. כחלק עיקרי דובר על היציאה למרד בתוך הגטאות ועל המקום של תנועות הנוער בהקשר הזה. במהלך הסמינר זכו החניכים לפגוש את מיכאל קובנר- בנו של אבא קובנר שהיה ממובילי תנועת השומר הצעיר בתקופת השואה, פרטיזן ואומן. בנוסף בסדרת הרצאות עם עדי נוביק נלמד על דמות הרוצח, כיצד הפכו "אנשים רגילים" לרוצחים המוניים בעזרת הסיפור והעדויות שנשארו מגדוד המילואים 101 בשירות המפלגה הנאצית.

"לזכור את העבר, לחיות את ההווה, להאמין בעתיד" (אבא קובנר)
חביבה רייק

מיצר - טקס של זיכרון ולקיחת אחריות

במכינת מיצר נערך טקס ובמסגרתו הקריאו חניכי המכינה קטעים שכתבו.

דנה רפאלי // זיכרון ואחריות

היום, כ"ז בניסן, ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה, אנו מתייחדים עם זכרם של ששת מליונים מבני עמנו שנרצחו על ידי הנצים ועוזריהם ועם רבים אחרים אשר נלחמו וגברו עליהם.
את הטקסטים אשר יוקראו על הבמה הערב כתבנו אנחנו. 
כחניכים במכינה קדם צבאית, אנו מבינים שבעוד מספר שנים תעבור המדינה לידיים שלנו ואם אנו רוצים עתיד טוב באמת, עלינו להבין כמה דברים חשובים. עלינו להבין שמצב ניצולי השואה הוא כבר לא בעיה מדינית אלא בעיה מוסרית. ללמוד את זיכרון השואה לא מספיק אם אנחנו לא מפיקים לקחים מהשואה, שערך שוויון האדם תקף בכל פן בחיים שלנו, שהכוח בידיים שלנו.
אז הטקס שלנו הוא טקס של זיכרון, לקח ובעיקר של לקיחת אחריות.

---

אפרת צפריר // בית

הבית מאת יהושע צפריר
יש דברים מרובים חשובים בעולם,
החשוב מכולם הוא ביתו של האדם.
וכמו שאדם מאדם הוא שונה,
כך שונים הבתים שאותם הוא בונה.
יש בית שהוא מבצר על ההר,
יש בית והוא כארמון מפואר.
אך לא העיקר הוא ארמון הוא ביקתה,
החשוב הוא הבית שבנית אתה.
כי בית אינו רק אבנים וקירות,
כי בית אינו רק צריף של דירות.
כי בית אינו סתם מבנה של בטון,
כי בית מעניק הרגשת ביטחון
כי בית הוא פרח שולחן או מפה,
כי בית הוא ילד, רעיה מצפה.
כי בית הוא גג ופינה חמימה,
וברית כרותה בין אדם לאדמה.
יש בתי עשירים העולם כסף רב,
ארמונות נוצצים מצופים בזהב.
ארמונות נוצצים הנראים כמעשי אומנות,
אך הבא לתוכם מרגיש ריקנות
על כן חשוב להזכיר ולזכור,
כי על בית צריך להגן ולשמור.
כי רבים דברים יקרים בעולם,
אך אין כה יקר כביתו של אדם.

סבא שלי, יהושע צפריר, הוא שורד. 
הוא שרד את האנטישמיות.
הוא שרד את הגטו.
הוא שרד את הפרידה מהמשפחה.
הוא שרד את אושוויץ.
הוא שרד את צעדות המוות.
הוא שרד את מחנה בוכנוואלד.
הוא שרד את ספינת המעפילים ״תל חי״.
הוא שרד את החזרה לשגרה ה״נורמטיבית״ עד כמה שזה אפשרי.
בכל אלו הוא מספר, ליווה אותו מוטיב הבית. הסיטואציה שמנתקת אותך מהבית ומצד שני החיפוש אחר הרגשת שייכות, חמימות קרבה למשהו שאפשר לאחוז בו.
כשקראתי את השיר מוקדם יותר השנה, המחשבות נדדו למקום של משמעות ״הבית״ בשבילי במכינה. לא פעם יצא לי להגיד או לשמוע מאנשים כשקצת קשה ״אני רוצה כבר בית״ או ״אני צריכה בית״.
או לחילופין בתקופות טובות להגיד ״מרגיש פה כמו בית״.
ופתאום המסר שעובר בשיר נורא התחבר. הניתוק והמעבר מהבית למכינה גרם לי, ואולי גם לכם, לחפש את אותה הרגשת שייכות וחמימות שאנחנו מקבלים כשאנחנו בבית.
לחשוב על כמה חשוב לנו לחפש משהו שאנחנו יכולים להאחז בו. וכמה קשה לנו כשיש יותר מדי שינויים. 
לאדם שעבר משהו כמו סבא שלי היה צורך להתרגל לשינויים במהירות כמעט בלתי אפשרית. הוא היה צריך למצוא אנשים ומקום שיוכל להגדיר אותם כבית גם אם זה לתקופה קצרה ביותר. וזה במקום ובסיטואציה הכי לא ביתיים שיש.
וכשהמלחמה נגמרה והייתה לי את האופציה לכך, סבא שלי לא חזר ישר לבית המקורי שלו, כי הוא הבין שהמבנה הזה הוא כבר לא ״הבית״. הוא רק 4 קירות ללא משמעות אמיתית. 
מה שהוא כן עשה זה לחפש קרובי משפחה קרובים או רחוקים שיתנו לו את ההרגשה ולו הקטנה ביותר של ביתיות ושייכות.
לאחר זמן מה, הבין שהוא כנראה צריך להתחיל מחדש, שוב. ולמצוא בית, שוב. לבנות משפחה שתתן לו את הרגשת הביתיות.
עד שקרה נס.
בדצמבר 20133, בעקבות המסע לפולין שעשה סבי עם ילדיו.. החליטה הצעירה מילדיו, איריס, לכתוב ספר על ההיסטוריה של המשפחה והייתה שאלה שלא הייתה ברורה לה בנוגע לכניסת המשפחה בגטו. היא החליטה לשלוח שאילתה למוזיאון השואה בוושינגטון על כל בני המשפחה ובאופן מפתיע קיבלה בחזרה כ50 מסמכים סרוקים על האחות הבכורה של אבי, שיינדל. 
התברר, ששיינדל, לא רק ששרדה את השואה אלא גם עלתה לארץ והולידה 2 ילדים. 
אמנם היא נפטרה בשנת 73׳ אך נוצר קשר עם ילדיה. 
הסיפור המדהים הזה, יצר עוד בית ועוד משפחה לא רק לסבא שלי, אלא גם לילדיו, ביניהם אבי - שמעולם לא הכירו בלקסיקון שלהם את המילים ״דוד״ ״בן דוד״. 
נפתחה בפניהם הזדמנות חדשה ובית חדש תוך הסיפור המאוד מרגש.

---

אילן פוקס // להיות יהודי

את הקטע הבא כתבתי ב16 באוגוסט 2015, במסע לפולין:
אפילו אחרי שבוע שבו ראינו את מה ששרד מהשואה, קשה לקלוט, שכרגע, אני עומד על אותה אדמה שעליה עמדו גברים, נשים וילדים, בדרך לתאי הגזים והמשרפות. אני יושב במה שהיה פעם מחנה ההשמדה השני בגודלו באירופה, טרבלינקה.
היהודים שהיו כאן איבדו הכול. איבדו את התקווה שלהם, את המשפחות שלהם, את החיים שלהם. טרבלינקה ידועה כמחנה ההשמדה הכי יעיל מתוך ששת מחנות ההשמדה. אמנם באושוויץ נרצחו הכי הרבה יהודים, אבל בטרבלינקה כמעט כל היהודים שהובאו לשם, נרצחו על המקום.
הזמן הממוצע שהיה כל יהודי בטרבלינקה הוא בערך 177 דקות. זה משך הזמן שלקח מהרגע שהם ירדו מהרכבת עד הרגע בו נרצחו על ידי הנאצים בתאי הגזים. לא כמו אושוויץ וסוביבור, האסירים שהגיעו לטרבלינקה היו כולם יהודים. שהובאו לשם בגלל סיבה אחת, בגלל שהם נולדו לגזע היהודי. זה לא היה משנה אם הם האמינו באלוהים או לא, צמו ביום כיפור או לא, או עשו קידוש בשישי. הגזע שלהם היה יהודי, ועבור הנאצים, זה הדבר היחיד שמשנה.
בעודי יושב שם, הבנתי שאני רוצה לצאת מכאן עם מטרה עבור עצמי - להיות יהודי. להיות יהודי בכל דרך שאני יכול. להיות חזק, להיות אמיץ, אבל מעל הכול להיות יהודי ולהיות עצמי. למה? בגלל שהם לא יכלו. בגלל שהמשפחה שלי לא יכלה. בגלל שיהודים לא יכלו.

---

אור מונק // לולק מרגיש רעש

לולק מרגיש רעש
הוא יוצא מבית הכנסת בעיירה שלו בטיקוצ׳ין,אחרי שסיים תפילה,והוא מרגיש ריקנות.
הוא צריך להגיע ליער לופוחובה,הוא צוחק מהמשחק מילים.
כל היהודים בעיירה שלו כבר שם והוא נוסע להתייחד. 
לולק טיפה עייף ,אז הוא לוקח אוטובוס ליער. אומר שלום לנהג ,מתיישב,מוציא שוקולד מהתיק ואוכל. 
לולק מגיע לייעד ,קר בחוץ,אז הוא שם סוודר וצעיף,חושב אם לשים גם כפפות. 
לולק רואה אנשים הולכים ליער ביחד איתו,עם דגלים של מדינה שהוא כבר לא מזהה.
לולק מנסה להיזכר מי היה הפילוסוף ששאל "אם עץ נופל ביער ,ואף אחד לא שם לב ..הוא באמת נפל?"
לולק משתעמם ,אז הוא מתחיל לספור את הצעדים,עד שיגיע לאן שצריך להגיע.
812
לולק מרגיש רעש.
והוא נפעם מהשקט של העצים והשמיים.
לולק נעמד מול חייל אס אס ואומר לו "שלום אני הייתי לולק" הוא מנקה את השוקולד מהשפתיים ,נורה,נופל לבור,
ורק אז הוא מת.
את הסיפור של לולק כתבתי בפרץ כתיבה בפולין . ידעתי שהדמעות השקופות והמתוקות שפרצו מאיתנו במחנות ההשמדה הישנים וההרוסים לא ישתוו לעולם לדמעות השחורות ומלוחות שכבר הפסיקו לצאת מלולק וחבריו.
הקצר והניכור הם תוצאה של כיסויי עיניים אך היום אני מתעקש שנסתכל בעיקר פנימה לעצמינו. אצל כולנו יש גם לולק קטן שממנו אפשר לצמוח.

---

עדן רוגל // 2248

ברחוב קטן בירושלים, גר שלמה רוזנברג. איש שפוף ומצומק, בן 95, שסוחב איתו כבר הרבה שנים מספר. 
את המספר הוא קיבל מהגרמנים. מספר של 4 ספרות, לא גדול או ארוך במיוחד. 22488. מספר פשוט. ולמרות זאת, אי אפשר לפספס אותו. רואים אותו בעיניים הכחולות שלו שהניצוץ בהן כמעט נעלם כליל, בבגדים הישנים והמרופטים שלו, בהליכה העייפה שלו. 
המספר הקשה על הזקן. הוא נשמע באנחה שהוא מוציא כאשר הוא מתיישב על מזרון המיטה שלו עם הקפיץ השבור, הוא מורגש במעט החום שההסקה בדירה שלו מצליחה לפלוט בחודשי החורף הקרים, שלא מספיקה כדי לחמם את העצמות העייפות שלו, הוא נראה בשקית האורז היחידה בארון החורק של המטבח ובקופסת התרופות הריקה על שידתו.
המספר עורר אצלו בושה, מאז ותמיד. היו אחרים שדיברו על המספר בגאווה, דיברו על הנקמה שלהם, אבל הוא לא אהב לדבר עליו, כי לא רצה להצטייר כחלש וחסר ישע. 
שנים רבות, אנשים לא הבינו את המספר - למה לחלק יש אותו ולאחרים אין? היו כאלה שלא היו טובים מספיק כדי לקבל אחד? הם התווכחו על נחיצות המספר, למה צריך אותו, למה לא לוותר עליו? הרי כשאנחנו מדברים על המספר אנחנו רק מחזירים את עצמנו לעבר, למקום של כצאן לטבח - לא עדיף להיות חזקים?
שלמה רוזנברג סוחב איתו מספר כבר שנים רבות. ולא משנה כמה הוא מנסה להתעלם ממנו, לשכוח אותו, לחיות את החיים שלו, המספר לא נותן לו. אלף מקלחות, טיפול פסיכולוגי או טקסים מפוארים ונאומים חוצבי לב ביד ושם בחיים לא יורידו את המספר, כי את המספר הוא מקבל כל יום מחדש. המספר השתנה עם השנים, אבל אף פעם לא היה גדול מדי. אף פעם לא הספיק. גם היום הוא לא מספיק. המספר, הקצבה העלובה שנכנסת לחשבון הבנק שלו, 2,248 ₪, לא מספיקה כדי לחיות כמו בן אדם. ולפעמים, כששלמה הולך לישון במיטה הקרה שלו, הוא אומר לעצמו "לפחות אני במדינה שלנו, במדינת היהודים.", ולא נותן לעצמו לחשוב את מה שהוא באמת רוצה לחשוב - "הם אומרים לזכור ולא לשכוח, אבל שוכחים אותנו, כל יום מחדש."

---

יפתח גל // רצח עם

המונח ״שואה״ והמונחים הרבים המתלווים אליה נצרבו כל כך עמוק בשורש החברה הישראלית. 
אנחנו פוגשים אותם בכל מקום, מכתבות על המצב המכפיר של שורדי השואה עד לשמלאנים או הימנים הנאצים בהפגנות או בפוסטים כאלה ואחרים, מהשואה שהולכת לי בחדר ועד למורה הנאצי שמפציץ בעבודות ולא יודע לפרגן. 
הוזלה זו במונחי השואה נובעת מעצם היותנו דור שלישי, דור בו שרידי השואה מהווים אוחז קטן מאוד מהאוכלוסיה, דור בו הדיון על השואה מתנהל רק יום אחד בשנה ובמסע אחד או שניים אותו מארגנים לנו, דור בו כל אדם שלא מנתנהג אלינו כראוי או לא מספק לנו את אשר צרכנו ממנו הוא נאצי, בו כל דבר רע הופך לשואה, דור בו השואה הפכה לנכס לאומי המצדיק כל התנהגות, נכס בו אף זר או גוי לא יכול לגעת. הפחד מחזרה של השואה הופך אותנו לאטימים לערכים העומדים מאחורי האירוע הכל כך מרכזי בהיסטוריה היהודית על כל זרמיה, אנחנו כל כך מפחדים להפוך ל״נאצים״ שאנחנו שוכחים שהם היו אזרחים ששמרו על החוק בעיינים עצומות, אנחנו כל כך מפחדים לעשות שואה או לעמוד מנגד שאנחנו שומרים את המונח שואה כנכס של העם היהודי בלבד ולכל אירוע שבו מתבצע רצח עם שיטתי אנחנו מוצאים שם אחר או מקטינים אותו לעומת ה״שואה שלנו״. 
אני חושב שהביטוי הכי עמוק לפחד שלנו מהדיון בשואה הוא הפיכת שורדי השואה למרכז הדיון . הנצחת השואה דרך שורדיה אינה דבר שלילי אך ישנה בעיה גדולה במיקוד כל העיניים על אלה ששרדו, משום שביום שהם ילכו לעולמם אנחנו נישאר בלי כלום, והרי זה בלתי נמנע, יום אחד וכנראה שלא בעוד הרבה זמן כולנו נשמע בחדשות או ברדיו את המשפט הבא ״בוקר טוב,כאן כל ישראל מירושלים, היום הלך לעולמו ניצול השואה האחרון״…. 
מה אז?
כל עם ישראל יעמוד דום לדקה או יותר וינסה לחשוב מה עושים עכשיו, הרי ברגע שאנחנו מאבדים את הזכר האחרון לשואה השואה כבר אינה מתרחקת ומתרחקת מאיתנו, היא פשוט נעלמת, מתנדפת והופכת לעוד אירוע אותו פוליטיקאים יזכירו כדי לשחק על הרגשות היהודים שלנו, היא הופכת לעוד קללה בלקסיקון הקללות העשיר של העם הישראלי, היא הופכת לעוד מושג שמתאר דבר לא נעים או לא חוקי או מוצדק. וזהו, כך אנו נאבד את זכר השואה וכך אנו לא נבטיח את אי חזרתה שהרי בסופו של דבר זאת המטרה הגדולה. 
אז מה עושים? 
מורידים בהדרגה את העיסוק בשורדי השואה ומתחילים לעסוק בערכים, מתבוננים לתוך עצמנו ומנסים לחשוב, ״האם במצב בו היה עולה שלטון כמו השלטון הנאצי בארץ גם אני הייתי שותף לו?״ עונים בצורה הכי כנה לעצמנו ואם מגלים כי התשובה היא חיובית מנסים להבין מדוע היא חיובית ומה זה אומר עלי ועלינו כחברה.
ואז.
מתחילים לפעול, מתקנים עוולות חברתיות, לא מתביישים לקרוא לרצחי עם שונים שואה, רק בדרך הזו נעצור את ההוזלה, כי הרי במצב בו מתרחשת שואה אמיתית במקום כלשהו אחר בעולם ואנו לא מפחדים להוריד מעוצמתה של ״השואה שלנו״ ע״מ להראות אמפתיה אנחנו יוצרים מצב בו שום מצב יומיומי משתווה לשואה ואף אדם סטנדרטי לא הופך לנאצי. נפסיק לפחד מהשואה, לא נתבייש לדון בה, לחקור אותה ולהשכיל ממנה, נלמד להסתכל על בני אדם כעל בני אדם ולא כעל כלים או מכונות.
רק כך נבין שלא יכול מצב בו יהיה ילד שיסתובב ללא נעלים, אישה בהריון ללא אוכל או קורת גג או אדם חסר כל, נפיץ תקווה ואנושיות ונפסיק לכסות את עצמנו בחומות של אטימות המונעות מאיתנו לעזור, לפעול ולזוז. נלמד את ילדנו לא לפחד מהשואה, לא נסתיר מהם דבר ולא נמנע מהם לתת ביקורת, נלמד אותם שהשואה יכולה לחזור תמיד ושבכל אדם ישנו היטלר או איכמן או כל נאצי אחר ומטרתנו היא למנוע ממנו לפעול. נזכור גם שהיטלר היה אדם מן השורה, לוחם מועטר, ואזרח שומר חוק.
רק כך נמנע את השואה הבאה, את רצח העם הבא, או את העוולה החברתית הבאה.

מנשרים קלו - זיכרון בסלון

"הזיכרון הוא כמו שמרים, מתפיח את התודעה, מעצב את הזהות, מחיה את העבר, מאפשר את העתיד."
ביום השואה קיימה המכינה אירוע של "זכרון בסלון", בסלון השתתפו המכיניסטים ומשתתפים נוספים מהקיבוץ ומחוצה לו "חווינו ערב מרתק שהתחיל בעדות ממקור ראשון, המשכנו לקטע אומנותי שיתופי, וחתמנו את הערב בדיון על השימוש בשואה בתוך השיח הציבורי והשפעותיו על הזכרון שלנו כיום. שמחנו לקחת חלק בפרוייקט חשוב זה ולזכור את השואה במכינה בדרך כה ייחודית." 
מעגן מיכאל

מכינת ערבה 

אודי ברנשטיין, ראש המכינה בדברים ליום השואה:

יום השואה. הזמן נעטף בעננה קודרת. הכול הופך איטי יותר, מהורהר. 
מרחב החיים הישראלי נע בשני ממדי זמן: ממד אחד הוא ממד הזמן הממשי, הכאן והעכשיו, תנועת הימים הזורמת יום אחרי יום, ההיסטוריה. 
הממד האחר הוא ממד הזמן הסמלי. הזמן בו נקודות טעונות בהיסטוריה עוברות תהליך של הנכחה, בו הזיכרונות הקולקטיביים מתמקמים בתוך החיים הזורמים ולרגעים הופכים לממשיים, על אף שהתרחשו בזמן אחר. לממד הזמן הזה, הסמלי, יש נוכחות קדושה. ציבור שלם עוטף את ימי החול שלו בנוכחותו של אירוע היסטורי מלא משמעות מעברו ולפרק זמן מסוים עסוק בו. זו אחת התופעות המרכזיות המגדירות "עם". 
רבות דובר על הזיקה בין השואה לציונות ולמדינת ישראל. בתחילת דרכה של מדינת ישראל היחס לשואה ולניצולים ממנה היה מורכב- התשוקה הגדולה ליהודי חדש, עוצמתי וגאה התקשתה להכיל את היהודי הפגוע, התלוש מביתו, המובל למותו. מעין באג בציוויליזציה היהודית. חלק ממובילי הרעיון והמעשה הציוני של אותה תקופה ראו בשואה את שיאו המזעזע של הקיום היהודי בגלות. כמעט באג צפוי מראש. "היסטוריונים חדשים" קפצו על תופעה זו כמוצאי שלל רב, כעוד אמצעי לניגוח הרעיון הציוני. הם הפכו את היחס המורכב כלפי הניצולים לחוליה בשרשרת העוולות שהם תולים בתנועה הציונית. הם הפכו את המורכבות שביחסי החלוצים והניצולים, מורכבות שהיו לה סיבות רבות, ללא יותר ממניפולציה של דיכוי. 
בהמשך לרוח זו, חלקם ראו בעוצמה הממוסדת של זיכרון השואה בישראל כ"דת חדשה", כדלק למדורת לאומנות גסה ולא רציונלית, כאליבי לתרץ עוולות שישראל חוללה ומחוללת וכמעין פתולוגיה קבוצתית שבהכרח תוביל לקטסטרופה. חלקם אף טענו כי די, עכשיו זמן לשכוח. 
בין אם התכוונו לכך ובין אם לא, חלק גדול מעולמם העיוני הפך לכלי שרת בידי אלו הכופרים בעצם זכותו של העם היהודי למדינת לאום משלו. מעבר לשטחיות של טיעוניהם ההיסטוריים ולאי הדיוקים הרבים, כאשר הם רואים בזיכרון השואה, בסירוב לשכוח אותה, בסך הכול שימוש פוליטי בהיסטוריה כדי להצדיק את המפעל הציוני, הם שומטים את הקרקע לא רק מעצם הצידוק הציוני אלא גם בלי משים עלולים לקחת חלק בהכחשת שואה. אם אתה רואה בעוצמת היחס לזיכרון השואה מניפולציה פוליטית, מהר מאד אתה עלול גם לכרסם בזיכרון השואה עצמו. בעיני, פעולה אינטלקטואלית כזו נובעת בעומקה מהקושי הבסיסי להכיר בהכרח שבמדינת לאום לעם היהודי ויותר מכך, בעצם זכותו של העם היהודי למדינה משלו ובצדק הבסיסי של פעולה פוליטית זו.
בעיני, גם הטענה כי מדינת ישראל היא תוצאה של השואה וכי היא הצידוק לקיומה היא טענה שבבסיסה אותו מודל תפיסתי שגוי. השאיפה לשיבת ציון דפקה בלבבות הרבה לפני השואה, בין השאר בקרב קהילות יהודיות שהיו רחוקות מאד מאדמת אירופה המדממת. השואה היוותה זרז עוצמתי ומזעזע אבל לא סיבה. השואה אינה הצידוק הבלעדי להקמת מדינת ישראל. הצידוק המרכזי הוא עצם זכותו של עם להגדרה עצמית ולמדינת לאום משלו.
אחת הנגזרות של הדיון הזה היא סוגיית הלקח של השואה: האם זהו לקח שבטי, המתייחס רק לקיום היהודי עצמו או לקח אוניברסלי, הנוגע לנורמות של מוסר כללי הרלוונטי לעולם כולו? האם הלקח הוא דאגה מתמדת לחירות האדם באשר הוא ולרווחתו או רק הציווי החד של "לעולם לא עוד". בעיני, הבחירה לענות על השאלה הזה ב"או או"- או לקח אוניברסלי בלבד (שהרי לא נרצה לראות בעצמינו קהילה סגורה ושבטית שרואה רק את עצמה) או שבטי בלבד (שהרי השואה קרתה רק לנו כעם ולכן האוניברסלי לא רלוונטי פה) היא בחירה שמתעלמת מהפוטנציאל הטמון בשואה לאפשר לעם היהודי לשאת מסר לעולם כולו: האוניברסלי והמקומי, השבטי והגלובלי הינם חלק ממרקם חיים שלם. האדם הוא חלק מעם והוא חלק מעולם. חירותו כאדם שזורה בחירותו כעם ולהיפך. לכן, אם ישנו בכלל לקח לשואה, הוא אוניברסלי ויהודי ביחד. המגמה לבטל אל אחד המרכיבים היא צמצום חד שלעיתים עומדות מאחוריו מגמות פוליטיות. 
הדיון החשוב הזה מציב אתגר לחברה הישראלית: אחת התופעות המאפיינות אדם שסובל מתסמונת פוסט טראומטית היא בכך שהוא נמצא בפועל בתוך ממד זמן אחר. הוא חי בממד הזמן הנוכחי אבל במקביל "תקוע" בזמן בו התרחש האירוע הטראומתי. חייו הממשיים, חדוות הקיום שלו, היצירתיות שלו- כל מה שהופך את החיים לראויים לחיות אותם, נפגעים מאד והוא תקוע. אותו תהליך של קידושם של ימים מסוימים עלול לקבל גון מסוים שהופך את הפעולה הרגשית תרבותית הזו להתנהלות פוסט טראומטית. אסור שהזמן הסמלי יהפוך לזמן פוסט טראומטי. האדם הפוסט טראומטי מתקשה לראות את המציאות ורואה בה לא יותר מזמן תקוע שיש לו פרשנות אחת, הקשורה בזיקה מיידית לאירוע הטראומטי. כאומה שחוותה טראומה קטסטרופלית, החוויה הזו עלולה לעכב בנו כוחות חיים, קידמה וניהול ריאלי של מצבי החיים פה. 
המהפכה הציונית הייתה מהפכה שדיברה בעד החיים. ששאפה לחיים ריבוניים, חופשיים ושמחים. זיכרון השואה וההתעמקות בנקודת ההיסטוריה הזוועתית ההיא אסור בעיני שישאבו את הקיום הישראלי לקיום פוסט טראומתי. הזמן הסימבולי, זמן הזיכרון אמור לשרת את החיים, את היצירה. אסור שייהפך לזמן טראומתי. אסור שיהפוך אותנו, את הקולקטיב שחי במדינת ישראל לרדוף, לחרד, למאוים תמידית, למרוכז בעצמו ועיוור למצוקותיהם של אחרים. זהו לא עם חופשי, זה אולי עם שלא שולטים עליו יותר אבל הוא עדיין לא חופשי. "להיות עם חופשי בארצנו"- חופשי באופנים בהם הוא מנהל את חייו, חופשי ברוחו. 
שנזכה שחוויית השייכות העמוקה שמהדהדת השואה לקיומנו כעם לא תהפוך אותנו כהים וגבהי לב. שההבנה העמוקה שרק קיום יהודי עצמאי בחבל ארץ ובמדינה משלו יחד, שהמחויבות שלעולם לא עוד יהודים מובלים מורעבים וחבולים ושתמיד יש לעמוד על המשמר, שכל אלה לא ייקחו אותנו לתודעה נרדפת ומבוהלת. שנהיה חופשיים וחזקים על אמת. 
מכינת פארן בעד אהבה.
 ** אני מקדיש את הדברים לזיכרו של סבי - אברהם חיים ברנשטיין- שנספה בשואה ומקום קבורתו לא נודע.
ערבה

תל"ם - המכינה ביפו

"היום בערב נפגשנו עם צבי גיל, שורד שואה, שלא התמקד בסיפורו האישי מהשואה, אלא העביר את המסר שכמו שבכוחם של בני אדם ליצור מציאות חולה ומעוותת, זוהי גם חובתם לקיים חברה מוסרית וערכית ללא פשרות."

המכינה ביפו

אלישע - שואה ותקומה

"אתמול בערב נסענו למודיעין להשתתף בשיעור של הרב חיים דרוקמן שליט"א, נשיא המכינה. 
השיעור היה בנושא: "שואה ותקומה" 
והועבר במסגרת השיעור החודשי לזכרו של בוגר המכינה סרן נתן כהן הי"ד בבית כנסת במודיעין יחד עם בני משפחתו."
אלישע

עדכונים חדשים ומומלצים באתר

שותפים ותורמים של מועצת המכינות