ובכן הרבה דברים שתמר זעירא אומרת בנושא קידום מעמד האישה נכונים. ומגיע כבוד גדול לארגוני הנשים ולתנועות הליברליות שקידמו את העולם בהרבה מישורים, ולאו דווקא בנושא הנשי.
נענה רק למה שיש במאמר.
מכיוון שיש כאן ויכוח אידיאולוגי חריף, דרכם של העוסקים בו להתעלם מהנתונים ומהעובדות. (דרך אגב, דבר שהדתיים מתמחים בו). אז כדי להיות הכי עניינים אני חושב שבמסגרת הפורום צריך להביא מומחים בשלושה תחומים: התחום הצבאי מבצעי, התחום הרפואי בריאותי והתחום הערכי מוסרי. סביר להניח שאחרי שנשמע את כולם (גם אלה שחלוקים בעובדות או בניתוחם, נצמצם את הפערים ונבין יותר טוב אחד את עמדתו של השני). מכיוון שרוב דבריה של תמר עוסקים במישור הצבאי מבצעי נתחיל מהתחום הזה. ונתייחס רק לדבריה.
חישול מנטלי מול חישול מבצעי
"הרי רבים מהעומסים האלה הם מעל ומעבר למה שנדרש בשירות הסדיר. אם כך מהי מטרת המסעות? לחשל את החיילים ברמה המנטלית להתמודדות עם עומס שהם לא רגילים אליו. מנקודת מבט זו, אם לנשים קשה יותר פיזית מראש, הרי שהן יידרשו לעבור את המחסום המנטלי הזה גם באורך מסע קצר יותר, ובנשיאת משקל פחותה. במילים אחרות, הפחתת העומסים אינה יוצרת סטנדרטים שונים, אלא השוואת תנאים".
לומר את האמת בעיני הטיעון הזה הוא כל כך הזוי שאני חייב לכנותו אווילי. האימונים בצבא הם לחישול מנטלי ולא נצרכים לחשל מבצעית!?! בשדה הקרב, אם חייל סוחב 7 מחסניות וחיילת 5 בגלל שזה רק הבדל מנטלי, המציאות שנוצרת היא, שלחיילת יחסרו 60 כדורים. לא מזה של הלוחם שלצידה, אלא מזה של הלוחם שממולה. שיש לו, ברגע שאזלה התחמושת לחיילת, עוד 60 כדורים כדי להצליח לחסל אותה. לדבריה של תמר גם יוצא, שבאמצע המסע החיילות מסיימות את המסע, כי הן עברו את המחסום המנטלי, והחיילים ממשיכים לנוע. ממש לכידות יחידתית. זה הפשט. כל היתר זה דרשנות שאפילו טובי הדרשנים לא מגיעים לאיכות הדרשה הזו.
נסיון של שנים
"במילים אחרות, שילוב הנשים בצה"ל ובמקצועות לחימה בפרט צעיר מדי מכדי שתהיה לנו פרספקטיבה עובדתית מלאה על השפעתו".
אז השילוב הזה לא כל כך צעיר וכבר נוסה בצבאות אחרים וכדאי שנלמד מהם ולא נחזור על טעויות שכבר נעשו. (כאמור בפתיחה, בואו ונשמע מומחים) אבל למה ללכת לצבאות זרים. ניקח את הדוגמא שהביא ידידנו דני של נתיבה בן יהודה, כדי להוכיח שנשים כבר לחמו בעבר והיו גיבורות גדולות. אז שלא במקרה יש לי בבית את הספר של נתיבה "מבעד לעבותות". ושם היא כותבת אחרי מבצע נבי יושע: "הרופא הראשי של הפלמ"ח – ד"ר אנגל-היה מלאך אמיתי....שהוא כבר מזמן היה מודאג מהמצב של הבנות בחזית. הוא היה מאלה שהיו בטוחים שזה לא בריא לאישה להיות פייטרית כי היא יכולה לאבד את כושר הלידה...ד"ר שרמן אמר.. אז ככה כל הרחם שלך קרוע, ואנחנו מקווים שזה רק הרחם...אבל את בהריון ואני לא בטוח שאפשר להציל את הילד...ספרתי לו הכול על זה שאני אפילו לא יודעת בכלל את השם שלו, (של האבא של הילד) כלום. מאיפה הוא, מי המשפחה שלו, כלום".
מרחב בטוח
"בנוסף, אנו עוסקים הרבה בתרבות ההטרדה המינית שהייתה נפוצה בצה"ל וכיום הולכת ומתמעטת בזכות טיפול נחוש של הצבא. מהתנהלות זו, יש לה השלכות מבצעיות חמורות – זו התנהגות לא עניינית (בלשון המעטה) שבאה על חשבון מילוי התפקיד. כפי שניתן להעיד מהשוואת חוויות השירות של חיילות היום לאימהותיהן לפני 20 ו-30 שנה, היום המצב טוב בהרבה. זהו דבר טוב כשלעצמו, אך מעבר לכך זו עדות מצוינת לכך שככל שישנן יותר נשים ביותר תפקידים – האווירה נעשית עניינית יותר, ולא להיפך".
סוף סוף אנחנו מסכימים עם משהו: להטרדות מיניות יש השלכות חמורות שבאה על חשבון מילוי התפקיד. אז יש לי חידוש! ההבדל בין האימהות של לפני 20-30 שנה לבין היום הוא שאז היו הטרדות והיום אין, כי היום יש מיניות פרוצה בכל מקום. מגילאים של 13 וצפונה. אז לא צריך להטריד כל כך. ואם אנחנו חושבים שזה רק היום ולא היה אז, אז הנה שוב דוגמה ממי שהייתה לוחמת וגיבורה אמיתית ולא רק על פי דעתו של דני. נתיבה בלשונה הבוטה הידועה אמרה פעם: "שכבתי עם חצי מהפלמ"ח, ואם לא הייתי כל כך מכוערת הייתי שוכבת גם עם החצי השני". אז שמדברים על עובדות ומציאות צריך להביט אל המציאות ישר בעיניים. (בכל מקרה, אני מקווה, על פי דבריה, שלא היו נשים יפות בפלמ"ח).
חשיבות הניצחון
"התבוננות מגדרית על מכלול המאפיינים הזה מלמד שאלו מאפיינים גבריים מאוד. האם נשים כמפקדות בזרועות המודיעין היו נוהגות אחרת? האם נטייתן המיוחסת של נשים לתקשורת בין אישית, זהירות בלקיחת סיכונים והעמדת הכלל לפני הפרט הייתה ממתנת את המצב ומשנה את ההיסטוריה? אין לדעת. אך המחקרים על נשים בדירקטוריונים, המציעים שתכונות אלה בדיוק תרמו להצלחתן הפיננסית של חברות Fortune 500 על פני חברות עם דירקטוריונים גבריים בלבד, מחייבים אותנו לשקול את האפשרות הזו".
אז מלחמה היא אומנות של לקיחת סיכונים. וחברות מסחריות אינן שדה קרב ולא דומות במאומה למטכ"ל צבאי.
"הפיכת צה"ל לצבא של שותפות אמת בין נשים לגברים לא רק תהפוך אותו לראוי יותר מוסרית ולנעים יותר עבור החיילות המשרתות בו, אלא בעיקר לצבא המנצל את כל הכוחות הטובים של החברה הישראלית למען המשימות הגדולות והחשובות שניצבות לפתחו.
צבא לא אמור להיות מקום נעים להתהלך בו. זה לא מסדרונות נוצצים של חברת הייטק. הצבא צריך לנצל את כל הכוחות היעילים של החברה הישראלית לא למען המשימות הגדולות והחשובות הניצבות לפתחו אלא למען מטרה אחת בלבד. לנצח ולמגר עד עפר את האויב.
תמר היא הראשונה בכל המלל שהיה עד כאן, שמתייחסת לקושי האמיתי של החייל הדתי ומגלה רגישות ראויה לציון כלפיו. ואין ספק שזה בגלל שהיא אישה. והרגישות הזו היא בהחלט תכונה נשית מבורכת. לכן בקטע הזה כל הכבוד לה.
החייל הדתי מגיע מתפיסת עולם אחרת. תפיסה הרואה בתא המשפחתי את אותה חשיבות שיש לאטום היחיד בקיומו של החומר או לתא הביולוגי בקיומם של החיים. ביסוד התפיסה היהודית תא המשפחה הוא הגרעין שללא קדושתו וטהרתו לא תתכן קיומה של האומה. האידיאל של איש אחד לאישה אחת ואישה אחת לאיש אחד לכל החיים, הוא הביטוי ההלכתי של הרעיון הנשגב (והרומנטי) הזה. השילוב הלא ראוי הזה מאיים לדעתנו לא רק על הדתיים אלא על המשכיותו וקיומו של עם ישראל כולו.
זאב שרון, ראש המכינה הקד"צ ארזי הלבנון
