חדשות ועדכונים

חדשות, הודעות ועדכונים שוטפים ממועצת המכינות והמכינות הקדם צבאיות.

תנו לצה"ל לנצח – כיצד שוויון לנשים בצה"ל יחזק את תפקודו המבצעי

שאלת שירות נשים בצה"ל, ובתפקידי לוחמה בפרט, מסעירה את עולם המכינות הקדם צבאיות. על רקע זה אני מבקשת להציע עמדה ערכית בעד שירות נשים בצה"ל בכלל ובתפקידי לחימה בפרט.  

תנו לצה"ל לנצח – כיצד שוויון לנשים בצה"ל יחזק את תפקודו המבצעי 

דבריו של הרב לוינשטיין בגנות שירות נשים בצה"ל אותם שמענו לאחרונה אינם מגיעים בחלל ריק. שאלת שירות נשים בצה"ל, ובתפקידי לוחמה בפרט, מסעירה את עולם המכינות הקדם צבאיות, בו אני לוקחת חלק כסמנכ"לית מועצת המכינות וכיו"ר עמותת מכינת אדרת, כבר חודשים ארוכים. השאלות נוקבות, והתשובות לא בכיס של אף אחד. בהיעדר קול חיובי, מה שנשאר באויר הוא רק הטעם הרע של דבריו. על רקע זה אני מבקשת להציע עמדה ערכית בעד שירות נשים בצה"ל בכלל ובתפקידי לחימה בפרט. 

הכיוון ההיסטורי – מהערכי למבצעי

בתקופה האחרונה שאלתי מספר פעמים חניכים במכינות קדם צבאיות האם נכון לשלב נשים כטייסות בחיל האוויר. כולם ללא יוצא מן הכלל הצביעו שכן. ואכן – ישנה הסכמה גורפת כיום בקרב הגורמים המקצועיים בחיל האוויר על תרומתן של הנשים הטייסות (גם אם הן עדיין אחוז קטן) לחיל. המתנגדים לשילוב נשים כלוחמות אף מרבים להדגיש בטיעוניהם את ההבדלים הרבים שבין שירות כטייס לבין שירות כלוחם בקו המגע, ואכן ישנם הבדלים רבים. אך שילובן של נשים כטייסות בצה"ל לא נבע מהחלטה אסטרטגית של גורמי תכנון כוח האדם בצה"ל. נהפוך הוא – צה"ל התנגד לעתירת הבג"ץ של אליס מילר בטענה כי מהותו של התפקיד אינו מאפשר שילובן של נשים. מה שיצר את השינוי הן הנשים אשר נאבקו לקחת חלק במשימה לאומית זו, בסיוע ארגוני נשים ואל מול כל אותם גורמים שהיום מהללים את הטייסות ומדגישים עד כמה הן שונות מכל שאר הלוחמות.
מאבק ערכי זה לא היה כנגד משימתו המבצעית של חיל האויר, אלא בעד לאפשר לכל אדם אשר בוחר במשימה קשה וחשובה זו לקחת בה חלק. בעקבות פסיקת בג"ץ זו שונה חוק שירות ביטחון ונוסף לו סעיף 16א הקובע כי לכל אישה זכות שווה למלא כל תפקיד בצה"ל, אלא אם כן קיימת מגבלה הנובעת מאופי או ממהות התפקיד. סעיף כל כך הגיוני ואף טריוויאלי – מפרספקטיבה של היום. אך בלתי נתפס לפני 20 שנה.

להודות שאנחנו לא יודעים

מה התפקידים המתאימים במהותם לנשים? עלינו לומר בכנות, שהניסיון ההיסטורי בצה"ל קצר מדי מכדי שנוכל לפסוק בביטחון לכאן או לכאן. הניסיון מראה שמה שמעצב את תפיסתנו יותר מכל הוא מה שאנחנו רואים במציאות. עובדה: דעת הקהל היום תמימת דעים באשר ליכולתן של נשים לתרום כטייסות. לפני 20 שנה, הערתו הסקסיסטית של עזר ויצמן "מיידלע, ראית פעם גבר שסורג גרביים?" הייתה הקול הגס שביטא מה שחשבו רבים – נשים לא יכולות. יתרה מכך – כאשר אני שואלת חניכים במכינות האם נשים יכולות להיות מדריכות חי"ר – הם מגחכים. הרי זה תפקיד לבנות. אבל ב-1972, כשחיל ההנדסה היה הראשון לשבץ נשים כמדריכות, זה נחשב מהפכני. הטענה הייתה שגברים לא יוכלו ללמוד איך מפעילים נשק מאישה שאינה לוחמת, שזה פשוט לא יעבוד. לקח עשור עד שכלל תפקידי הדרכת הנשק נפתחו לנשים. והיום? אף אחד לא זוכר שזה היה תפקיד גברי. בפועל, בכל תפקיד שבו נאבקה אישה לקחת חלק והצליחה, בחלוף עשור דעת הקהל משתנה. בכל תפקיד מחדש נשמעות אותן הטענות (כישורים פיזיים, פגיעה ברוח היחידה, עלות ההתאמה), ולאחר עשור – אף אחד כבר לא מדבר על זה. האם יש כשלונות? בודאי. האם לחימה בקו המגע היא באמת שונה מהותית? אולי. אך האם אנחנו יכולים להגיד בביטחון שדעת הקהל היא אובייקטיבית? לא. קבלת ההחלטות שלנו בהכרח מושפעת מתפיסת עולם. במילים אחרות, שילוב הנשים בצה"ל ובמקצועות לחימה בפרט צעיר מדי מכדי שתהיה לנו פרספקטיבה עובדתית מלאה על השפעתו. מי שטוען אחרת מונע מעמדה ערכית המתנגדת לשילוב נשים (במקרה הטוב) ומסטריאוטיפים והטיות (במקרה הרע). על כן הדיון בנושא חייב להתרומם לשאלה הערכית בדבר מעמדן של נשים בחברה הישראלית, ובעיקר להזדמנות הגלומה בשילוב נשים בצה"ל ברמה המבצעית.

המאבק הערכי לשילוב נשים בצה"ל – התרומה המבצעית

הביקורת נגד פתיחת כלל התפקידים לנשים בצה"ל מרבה לעסוק בסיכונים שבשילוב נשים בכלל התפקידים, משמע שבמקרה הטוב צה"ל ימשיך לתפקד כפי שהוא פועל כיום, ובמקרה הרע פחות מכך. ביקורת זו מחמיצה את העובדה שהמנוע האמיתי לשינוי נובע מההזדמנות העצומה הגלומה בכך. ניתן לחלק את ההזדמנות הזו לשני חלקים משלימים, התואמים לשתי הנחות יסוד – השוויון בין נשים לגברים, והשוני ביניהם. ניתוח ההצלחה של חברות ליברליות מלמד פעם אחר פעם על הקשר בין שוויון ליעילות: מכיוון שהכישרון האנושי מפוזר אצל כלל בני האדם ללא הבדלי דת, גזע ומין,  חברה שמעניקה שוויון הזדמנויות תדע לנצל את מלוא הכישרון ביעילות המירבית. אם כיום 50% מהאוכלוסיה אינן זוכות לשוויון הזדמנויות בצה"ל – הרי שצה"ל כארגון אינו ממצה את הכישרון של כלל המתגייסים. כל תפקיד שייפתח לנשים יאפשר לצה"ל לסנן מתוך יותר מועמדים ומועמדות, ולמצוא את הטובים והטובות ביותר. לא רק הכרה בשוויון בין גברים לנשים מובילה למסקנה זו, אלא גם הכרה בשוני ביניהם. בין אם השוני הוא מולד ובין אם הוא נרכש בהבניה חברתית, הרי שנשים יכולות להביא לשולחן כישורים חדשים אשר ישפרו את תפקודו של צה"ל ואשר כיום אינם מנוצלים.

לא מדובר רק בטיעונים תיאורטיים: מחקרים מראים שבכל מרחב בו משתלבות נשים, תפקוד הארגון משתפר. כך, למשל, חברות בוול סטריט בהן חברות נשים בדירקטוריונים מצליחות יותר מאחרות אשר אינן משלבות נשים, ומדינות ב-OECD שבהן יש יותר שוויון לנשים מדורגות גבוה יותר במדדי איכות חיים מאשר אחרות.

אומרים שהיה פה שמח

ההנחה הנשמעת (בגלוי או במובלע) כנגד שילוב נשים במקצועות רבים היא: "תנו לנו הגברים לעשות את העבודה כמו שאנחנו יודעים". אך יש לשאול – האם צה"ל לפני שילוב הנשים אכן תפקד באופן אופטימלי?

כקצינה במסלול "שחקים" של חיל המודיעין, חונכתי על לקחי המחדל המודיעיני ערב מלחמת יום הכיפורים, מחדל שעלה למדינת ישראל במחיר דמים קשה מנשוא. למידה של תחקירי ההתנהלות המודיעינית ערב המלחמה מעלה תמונה קשה של נטיית יתר לסיכונים, היעדר תקשורת והיעדר שיתוף פעולה בין ארגוני המודיעין השונים, יהירות ומלחמות אגו. התבוננות מגדרית על מכלול המאפיינים הזה מלמד שאלו מאפיינים גבריים מאוד. האם נשים כמפקדות בזרועות המודיעין היו נוהגות אחרת? האם נטייתן המיוחסת של נשים לתקשורת בין אישית, זהירות בלקיחת סיכונים והעמדת הכלל לפני הפרט הייתה ממתנת את המצב ומשנה את ההיסטוריה? אין לדעת. אך המחקרים על נשים בדירקטוריונים, המציעים שתכונות אלה בדיוק תרמו להצלחתן הפיננסית של חברות Fortune 500 על פני חברות עם דירקטוריונים גבריים בלבד, מחייבים אותנו לשקול את האפשרות הזו. בנוסף, אנו עוסקים הרבה בתרבות ההטרדה המינית שהייתה נפוצה בצה"ל וכיום הולכת ומתמעטת בזכות טיפול נחוש של הצבא. מעבר להשלכות המוסריות הקשות של התנהלות זו, יש לה השלכות מבצעיות חמורות – זו התנהגות לא עניינית (בלשון המעטה) שבאה על חשבון מילוי התפקיד. כפי שניתן להעיד מהשוואת חוויות השירות של חיילות היום לאמהותיהן לפני 20 ו-30 שנה, היום המצב טוב בהרבה. זהו דבר טוב כשלעצמו, אך מעבר לכך זו עדות מצוינת לכך שככל שישנן יותר נשים ביותר תפקידים – האווירה נעשית עניינית יותר, ולא להיפך.

ההצלחה היא בשותפות

האמת היא שהטיעון בדבר שילוב נשים בצה"ל הוא די פשוט – ככל שמרחיבים את מעגל השותפים, התוצאה טובה יותר. כל אדם אשר רואה שליחות בשירות משמעותי בצה"ל ומוכן לשאת בעול הכבד הכרוך בכך הוא מבורך ויש לקבלו בזרועות פתוחות. זו התובנה המרכזית שמנחה את אכ"א בשילוב נשים במקצועות לחימה, זו התובנה שמובילה לשילוב נשים דתיות (אשר מגלות מוטיבציה עצומה לשירות), וזו אותה מגמה בדיוק שהובילה בזמנו למאמצים האדירים לשילוב בני הציונות הדתית. צה"ל והחברה הישראלית צריכים את כולם.

מה אפשר ללמוד מהדתיים - מחשבה מחדש על התאמות

כמו במקרה של שילוב הדתיים והדתיות בצבא, שילוב בין שונים דורש התאמות- טכניות ותרבותיות. צה"ל כיום אינו דומה לצה"ל לפני הקמתה של מכינת בני דוד בעלי. כפי שמעידים הרב לוינשטיין והרב סדן בעצמם, המציאות ערב הקמת המכינה הכתיבה בחירה– להיות דתי או לשרת בשירות מלא. המערכת לא הייתה מותאמת לכך. לאחר שלושה עשורים של שינויים והתאמות, כולל השקעת משאבים (למשל פתרונות שמירת שבת בעלויות גבוהות), המציאות היום אחרת. אפשר להיות חייל, קצין, מג"ד, מח"ט, אלוף דתי. יתרה מכך, אותם מפקדים משמשים מודלים לחיקוי לאלפי צעירים, ומהווים עבורם כתובת בעת השירות. המציאות בצה"ל כיום ביחס לנשים, ובפרט במקצועות הלחימה, דומה במובנים רבים ליחס לדתיים לפני 30 שנה. ישנה מוטיבציה עצומה של נשים לשרת כלוחמות, יש נכונות ראשונית מצד הצבא לשתף פעולה– אך המערכת עדיין בנויה במידה רבה לחליפה גברית שנתפרה לאחר שנים של ניסיון.

כך, למשל, המבקרים את שירות הנשים בצה"ל מזכירים לעיתים קרובות סטטיסיקות הנוגעות לאחוזי פציעה גבוהים בקרב הלוחמות. מכאן הם קופצים ישירות למסקנה שהשילוב לא נכון ויש לבטלו. זו מסקנה הגיונית ממש כמו לו היו מבטלים בזמנו את שירות החיילים הדתיים כי לא היה להם זמן בלו"ז להתפלל. אולם ממבט על, הגיוני מאוד שמסלול שנוסה והותאם לגברים במשך עשרות שנים יוביל לפציעות אצל נשים שמבנה גופן ויכולותיהן שונות. הבנה כזו תאפשר לבחון התאמה שתפחית פציעות ולא תפגע בביצוע המשימה. וצה"ל אכן עושה זאת: שיפור ההכנה הפיזית לצה"ל בקרב בנות, פיתוח ציוד קל יותר, התאמת סרגל מאמצים ועוד הם רק חלק מהדוגמאות.

דוגמא נוספת היא הטענה כי מתקיימים סטנדרטים שונים לחיילים ולחיילות ביחידות הקרביות המעורבות, למשל באורך המסעות או בכובד המשקלים. אולם מבט הלוקח בחשבון את ההבדלים בין המגדרים יציב שאלה זו באור אחר. הרי רבים מהעומסים האלה הם מעל ומעבר למה שנדרש בשירות הסדיר. אם כך מהי מטרת המסעות? לחשל את החיילים ברמה המנטלית להתמודדות עם עומס שהם לא רגילים אליו. מנקודת מבט זו, אם לנשים קשה יותר פיזית מראש, הרי שהן יידרשו לעבור את המחסום המנטלי הזה גם באורך מסע קצר יותר, ובנשיאת משקל פחותה. במילים אחרות, הפחתת העומסים אינה יוצרת סטנדרטים שונים, אלא השוואת תנאים. ככלל, ברמה התרבותית הדגש שמושם על הכוח הפיזי באומדן היכולת המבצעית של לוחמות הוא מוגזם. בכל צוות קרבי היום, הלוחם החזק ביותר הוא לאו דווקא הטוב ביותר. ככל שעולים בדרגות הפיקוד חשיבותו של ההיבט הפיזי יורדת, גם אם לא נעלמת כליל – אצל מפקדים בכירים יכולות הניהול נדרשות יותר מאשר היכולות הפיזיות. אחריות, אמינות, תבונה, ניהול משימות ואנשים – אלה הכישורים הקובעים. היתרון הפיזי נשאר מאחור.    

לאור כל זאת, ממש כמו בשילוב חיילים וחיילות דתיים, נדרשים גמישות ונכונות לבצע שינויים כדי ליצור שילוב מבלי למחוק את השונות. המבחן הסופי הוא לא האם ניתן לשלב אוכלוסיה חדשה מבלי לשנות את המערכת כלל. המבחן הוא האם בטווח הארוך השינוי יתרום ליכולתו של צה"ל לבצע את ייעודו. במבחן הזה נדרשים חזון, יצירתיות ואורך רוח, תכונות הפוכות מאלה שמגלים המבקרים את שירות הנשים שאורבים לכל כישלון כמוצאי שלל רב.

ומה לגבי הדתיים? איזון ואחריות

שילוב נשים בצה"ל אין משמעותו הדרת דתיים ממנו. אנו כנשים המכירות מקרוב תקרות זכוכית בלתי נראות צריכות לגלות רגישות מיוחדת לקריאות המצוקה שמגיעות מצד החיילים והמפקדים הדתיים. כך למשל, יש לכבד במידת האפשר את בקשתם של חיילים וקצינים דתיים ודתיות לא לשרת בגדודים מעורבים אשר מחייבים מגע פיזי האסור בהלכה. אין מדובר בהיעדר מחויבות שלהם לצה"ל – מדובר במחויבותם להלכה, ויש לכבד זאת. כך, למשל, אם בגדוד מעורב משרתות 4 נשים ו-20 דתיים – אין צורך לפזר את הנשים בכל הפלוגות בכוונה. הגיוני שתהיה פלוגה אחת מעורבת והשאר חד-מגדריות. כל שימוש בטיעונים מבצעיים כדי "לחנך את הדתיים" הוא לא מקובל.

אך עם זאת, אין זה אומר לסגת מעיקרון השוויון המופיע בפקודת השירות המשותף ושנגדו מזדעקים רבנים. זהו עיקרון נכון, וראוי שממנו ייגזרו ההחלטות הכלליות. החשיבות היא ביישום: מימוש העיקרון  צריך להיות מידתי ורגיש. חסרה רגישות בצה"ל? אולי כדאי לשלב בו יותר נשים.

היכולת לדמיין

שילוב נשים בצה"ל בכל התפקידים האפשריים הוא הדבר המתבקש בצבא העם של המדינה היהודית הדמוקרטית אשר מבטיחה שוויון זכויות לנשים. אין מדובר בהכנסת ערכים "זרים" לצה"ל אלא התאמה שלו, באיחור מצער, לעקרונות מגילת העצמאות. זהו שינוי קשה וארוך. אולם הממהרים לקפוץ מכל קושי למסקנות מרחיקות לכת על אי-התועלת שבשילוב נשים במקצועות הלחימה בפרט, ובתפקידים בצה"ל בכלל, לוקים בקוצר ראיה לטווח הרחוק, ברמה הערכית והמבצעית כאחד. מבט כן על תפקודו של צה"ל וכשליו בעבר מראה שתפקודו עד היום כצבא גברי בעיקרו אינו מושלם, ושבמקומות רבים נדרש תיקון. מאידך, מבט על שילוב הדתיים והדתיות בצה"ל מראה כיצד גמישות ושותפות אמת יכולה לייצר יתרון משמעותי. השתלבותן של נשים כשותפות מלאות בהגנה על העם והמולדת תשפר בטווח הארוך את תפקודו המבצעי, הן בשל הרחבת מספר המועמדים הפוטנציאליים לכל תפקיד והן בשל הכישורים הייחודיים שנשים מביאות לשולחן, אשר נדרשים בצה"ל, ממש כפי שהם נדרשים בכל ארגון ומוסד. הדרך עוד ארוכה לפנינו, אך ככל שייצבר ניסיון רב יותר בהתאמת השירות תוך מתן תשומת לב לשונות בין המגדרים, כך השילוב ייעשה קל יותר.

אנחנו יכולים לבחור איזה סיפור לספר. אנחנו יכולים לעסוק בהדרה והדתה, לארוב אחד לשני בחולשותינו ולהאדיר את הכישלונות. אבל אנחנו יכולים לדבר על שותפות לדרך. על הקשיים בשילוב נשים אנחנו שומעים מספיק - מה שחסר בשיח הוא היכולת לדמיין את הפוטנציאל. הפיכת צה"ל לצבא של שותפות אמת בין נשים לגברים לא רק תהפוך אותו לראוי יותר מוסרית ולנעים יותר עבור החיילות המשרתות בו, אלא בעיקר לצבא המנצל את כל הכוחות הטובים של החברה הישראלית למען המשימות הגדולות והחשובות שניצבות לפתחו.

תמר זעירא-דביר

מרץ 2017

עדכונים חדשים ומומלצים באתר

עדכונים חדשים לפי זמן הפרסום

שותפים ותורמים של מועצת המכינות