על זיו העלומים

חניכים, בוגרים ומחנכים במכינות הקדם צבאיות כותבים לזכר עשרת בני הנוער שנספו בשיטפון בנחל צפית.

אביה רוזן, ראש מדרשת השילוב נטור, במכתב לחניכיו וחניכותיו

"המים שקטו אבל נשמתי סוערת ולא מוצאת מנוח. אני מחפש איזו יונה שכמו נוח אוכל לשלוח מהבועה השלווה שיצרנו לעצמנו ורק נחכה לה שתשוב ותספר לנו שאכן שקטו המים אבל היא חוזרת עם דברים אחרים. היא מספרת לי איך עם שלם כואב יחד".

רביעי, 02 מאי 2018 10:36

ילדים וילדות יקרים שלי.
אני חש שאנחנו מיטלטלים בין הבועה וחלקת האלהים הקסומה שאנחנו יצרנו לנו על קצה המצוק מעל הכנרת בנטור, ובין העולם שם בחוץ שבו עדיין לא שקטו המים....
בהקשר זה ,
אני משתף אתכם בתחושותי אחרי יום מאד לא קל שעבר עלי. חזרתי ממפגש ראשי מכינות שעסק בשבר ובכאב של מה שקרה לנו. לכולנו. פתאום הבנתי עד כמה מעגלי הכאב בעקבות מה שקרה הם רחבים.
אם היו לי ידים מספיק גדולות הייתי רוצה לחבק את כולכם...להגן עליכם רק עוד קצת לפני ששטף החיים הקשה יבוא שוב וישטוף הכל ויגלה שהבועה שלנו אינה חזות הכל... הייתי רוצה לגנוב עוד קצת זמן שבו יש רק תום ותחושה שהכל בסדר לפני שהחיים מלמדים אותנו שברגע אחד כל הסדר שיש לנו הופך למאד לא בסדר.. פתאום בא השטפון שלקח הכל ונותרה רק דממה כואבת... האסון הוא לא רק אובדן עצום של חיים זכים ויפים כל כך. הרבה מהדברים הגדולים והלאומיים של כולנו טולטלו בסער והזעף שניחתו עלינו ונסחפו אל לב המערבולת...

כל כך הייתי רוצה להאמין שמה שצריך עכשיו זה לעשות קצת סדר ושוב יהיה בסדר...אבל השטפון לקח לי גם את מעט התמימות שעוד היתה בי שאכן זה אפשרי בכזו קלות...הזרם האכזר סחף את נשמתי ומאז אני מחפש סלעים להאחז בהם...
המים שקטו אבל נשמתי סוערת ולא מוצאת מנוח. אני מחפש איזו יונה שכמו נוח אוכל לשלוח מהבועה השלווה שיצרנו לעצמנו ורק נחכה לה שתשוב ותספר לנו שאכן שקטו המים אבל היא חוזרת עם דברים אחרים. היא מספרת לי איך עם שלם כואב יחד...לא רק בגלל ממדי האסון אלא גם כי על מזבח העקידה הלאומי שלנו הפעם לא הופיע מלאך שאמר אל תשלח ידך אל הנער והנערות. ובעשן העקידה היתמרה והתערבבה לה גם אהבת ארץ אהובה ששוב זועקת ...יחד עימם נעקד גם תום הנעורים שהותיר אחריו צעירים שהתבגרו בין לילה... מדורת השבט שלנו שמוזנת ביסוד מכונן של יחד ואמון כזה שיש רק בין חברים, שיש רק במסגרות כמו שלנו, נכבתה קצת בשטף המים שהותיר אותנו עם סדקים של אמון ועם שאלת כיצד אפשר לסמוך ועל מי....
ובכלל בסיפור כזה שאין בו שני צדדים אלא כאב גדול אחד משותף - כבר לא ברור מיהו העוקד ומיהו הנעקד ומהו המזבח בכל הסיפור הזה....
אני מרגיש שהלב הציבורי והאישי שלנו שותת דם ואני מבין שיש רק דרך אחת לאחוז בענף של חיים שיחלץ אותנו מהשטפון הזה...
כחובש, אני נזכר שבמקרה של שטף דם מסיבי שבלתי ניתן לעצירה הדרך היחידה להציל היא לבצע עירוי שגדול וחזק משטף הדם.
וזה מה שאנחנו צריכים לעשות.

אנחנו צריכים כעת לערות כעת עוצמות גדולות של חיים...של שמחה...של יצירה. את הסדר לא נשיב על כנו הישן. נאלץ לבנות סדר חדש. נאסוף מחדש את כל אבני הבניין . נדביק אותם יחד בדבק של אהבה אמיתית. אהבה לחיים שמחייבת אותנו לעולם חדש של זהירות...אהבה לארץ שלנו שלא תיתן לנו לוותר ולהפסיק לחבק את הארץ הזו ולטייל בה..ואהבה לאדם בכלל ואחד לשני בפרט, שתחזיר לנו את האחריות במובן הכי יפה שלה שנובע מאכפתיות טהורה.
אוהב אותכם ממש.
אביה

ארכיונים קשורים

עדכונים חדשים לפי זמן הפרסום

עדכונים חדשים ומומלצים באתר

חדשות מומלצות מהתקופה האחרונה

עדכונים חדשים לפי זמן הפרסום

פרוטוקול ישיבת ועד מנהל - 7.6.18 שלישי, 10 יולי 2018 11:26

שותפים ותורמים של מועצת המכינות