אומרים שהשנה הראשונה הכי קשה.
בדיוק לפני שנה התהפכו עליי השמיים,
בדיוק לפני שנה קיבלתי את הבשורה שהכי לא רציתי לשמוע,
בדיוק לפני שנה איבדתי אותך, צוקי שלי.אני יושבת עכשיו במעוק של נחל צפית, המקום השנוא עליי בעולם, המקום בו איבדת את חייך.
יושבת, בוכה, וכותבת.
אני חושבת על היום הזה, לפני שנה, שהתחיל כעוד יום רגיל, ונגמר כשנגמרו חייך. ומאז התחיל פרק אחר בחיי,
אני חושבת על השנה הזו, על האנשים שהיו לצידי, על התהליך שעברתי, המשפחתי והאישי.
אני חושבת על ההלם, על ההכחשה, על ההבנה, הלב השבור, על הניסיונות להמשיך.
אני חושבת איך היית רוצה לראות אותנו אחרי שנה, מצליחים לחייך, מצליחים לבחור בחיים.מאז ה26.4.18, אני מוצאת עצמי בוחרת בהם כל בוקר מחדש צוקי, ויחד איתי כל החברים שלך, ההורים, אורי, המשפחה.
בוחרים בחיים כי אין לנו דרך אחרת, בוחרים בחיים כי זה מה שהיית רוצה.עברה עליינו שנה נוראית.
שנה של כאב בלתי נסבל,
שנה של לב שבור, מנופץ לרסיסים,
שנה שערערה כל בחירה בחיי,
שנה בה שום דבר כבר לא מובן מאליו,
שנה שבה הרגשתי כאילו כרתו איבר מגופי,
שנה שלא היית פה לחבק אותי כשאני חוזרת הבייתה,
שנה שלא ישבת איתנו לארוחת שישי,
שנה שלא שמעתי את הצחוק שלך,
שנה שלא ראיתי אותך רץ,שנה בלעדייך.וכמו השנה הזו, יהיו כל שנות חיי מעכשיו.
אז אומרים שהשנה הראשונה הכי קשה, אז מה?
אין יום שבו אני מרגישה יותר טוב בלעדייך,
לעולם אסרב להשלים עם אבדנך,
לקבל את לכתך.אתה שהיה אמור להיות איתי בכל רגע בחיים האלה.
ואתה איתי, בלב, תמיד.ומכאן אנחנו יוצאים מהנחל, מהמסלול ממנו לא יצאת, וממשיכים לבחור בחיים, ביחד.