כיצד עוברים מפרשה של מעמד הר סיני עם קולות וברקים לפרשת משפטים של שיגרת חיים ארציים עם הפרטים הקטנים ללא הילת החוויה?
שהרי פרשתנו, פרשת משפטים, עוסקת בריבוי מצוות שבין אדם לחברו, במיוחד בדיני נזיקין ובדיני ממונות ובדגש על ''מצוות לא תעשה'', ונוצרת מעין תחושת נפילה בין הפרשות, מחוויה מרוממת ונשגבת לאפרוריותם של חיי היום יום. רש''י מציין שכל מקום שכתובה בו וו' החיבור (= ''ואלה המשפטים'') מלמדנו שזה בא להוסיף על הדברים הראשונים. מה עשרת הדיברות ניתנו בהר סיני אף פירוט המצוות של פרשתנו ניתנו בהר סיני. בעומק פירושו של רש''י מונחים יסודות ההוויה היהודית בכל מה שקשור לקיום מצוות. רש''י מתכוון בפירושו, שהמצוות שאנו מקיימים בחיי השיגרה הארציים יום יום ושעה שעה, שואבים את כוחם מהחוויה הנשגבת של מעמד הר סיני. שהרי אי אפשר ולא נכון שהאדם יחיה כל חייו למעלה על פיסגת ההר.
המציאות הטבעית-אנושית היא, שחיי האדם הם במישור, בפשטות החיים החברתיים הזורמים. אז איך בכל אופן לא מרגישים שנופלים לשיגרת חיים אפרורית?
חיי הרוח בשיגרה מבקשים מאיתנו כל העת לעלות מידי פעם לפסגת ההר, לנשום אויר פסגות של חוויה רוחנית, ולרדת שוב אל מישור החיים. דומה, שגם בעולם המכינות שיש בו חזון וערכים של תלמידאות, אהבת הספר והצימאון להשכלה, דורש מאיתנו כל העת לעסוק במציאות החיים שיש בה שיגרה של קווים מנחים ו/או אדומים של מצות עשה ומצוות לא תעשה, הנחיות והוראות. שומה עלינו מידי פעם ולעיתים קרובות לעלות על פסגת ההר, לגעת בחזון ובערכים של הקולות והברקים, ולחזור למישור חיי השגרה המבורכים.
שבת של שלום וחודש טוב, איציק.