בעקבות אסון נחל צפית, קבע משרד החינוך, לאחר עבודה אינטנסיבית שבה שולבו נציגי המכינות, סדרת הנחיות ייעודית למכינות המאפשרות להן להמשיך בפעילות שטח נרחבת המהווה חלק ממהותן. בד בבד מגבילות ההוראות את המכינות ביחס למרחב האוטונומי הספונטני הלא מפוקח ולא מוגבל (ויש שיאמרו: המופקר) שבו פעלו קודם לכן. "הסוכריה הגדולה" בקצה המהלך הזה, היא האפשרות להסתמך על חדר המצב ולשכת תיאום הטיולים של משרד החינוך בתכנון הפעילות, אפשרות שהיא מקדם דרמטי מקצועי ובטיחותי עבור המכינות.
המעבר ל"עולם" חדש של תכנון וביצוע לפי הנחיות, איננו מעבר פשוט עבור המכינות. הוא דורש הכשרות מקצועיות הגדרות מחודדות ושינויים מבניים בעולם המכינות, התאמה תכנונית ובעיקר הפנמה: על הפלמ"ח מתפרק קמה מדינת ישראל. מה שהיה לא יהיה.
על כל המהלך הזה, שבסופו של יום הוא מהלך חיובי בעיני (כמו הסדרת ומיסוד חלק ניכר משגרת המכינות ודרכי הקמתן עם חקיקת חוק המכינות הקדם צבאיות בשנת 2008 והתקנת התקנות על פיו) דורש מהלך תרבותי כולל ומשלים להטמעת ערך הבטיחות והחיים כחלק בלתי נפרד מפעילות המכינות, מאיימת סוגיית היקף האבטחה בנשק של הטיולים.
מי קובע את דרישות האבטחה?
באופן כללי, דרישות האבטחה במדינת ישראל כלפי האזרחים נקבעות על ידי המשטרה (בתחומי הקו הירוק) וצה"ל (בתחומי יו"ש). באשר לבתי הספר, קבעה משטרת ישראל את נהלי האבטחה למשרד החינוך, וזאת על פי החלטת ממשלה שהטילה על המשטרה את המשימה. (ככל שהבנתי משגת יש מחלוקת בין המשפטנים אם בהיעדר החלטה כזו ניתן היה בכלל לדרוש מהמשטרה להורות למשה"ח מה לעשות בתחום אבטחה חמושה של טיולי תלמידים).
כשהגענו להסדרת האבטחה במסגרת הנהלים הייחודיים למכינות לא הסכימה המשטרה לקבוע את הסטנדרט הנדרש באופן ייחודי למכינות, בטענה שהמכינות אין בתי ספר, ולפיכך אין מקור חוקי המאפשר למשטרת ישראל להורות למשה"ח דבר וחצי דבר בענייני האבטחה השוטפת של המכינות, הואיל והחלטת הממשלה שהיא בסיס ההנחיות למערכת החינוך הבית ספרית, לא התייחסה למכינות.
משרד החינוך טען מנגד שאין לו הכלים להגדיר מקצועית את צרכיי האבטחה, ובהיעדר הסכמת המשטרה לעשות זאת, נותרו רק הנחיותיה למערכת הבית ספרית. בעקבות ההסכמה של כלל המעורבים בעולם המכינות כי לא ניתן להחיל את נהלי האבטחה של טיולי המערכת הבית ספרית על המכינות, בשל גיל החניכים ואופי פעילות המכינות, גיבש המשרד באופן חד צדדי נוהל ביניים אותו הפיץ למכינות.
נהלים מול מציאות
עיקרו של הנוהל הוא הסתמכות על נשק אישי שיש או אין לצוותים במכינות, (עם הכשרת חובה מינימלית לאוחזי הנשק), או הסתייעות בנשק רשותי או הגמ"ר היכן שניתן, ועוד הקלות מסוימות. עם זאת שמר משרד החינוך על העיקרון של דרישות אבטחת יום חמושה בפעילות חוץ בחלק משטחי הקו הירוק והגולן ועל אבטחת לילה מחייבת בכל לינת שטח.
תוספת העלויות עקב האבטחה משמעותה רבבות שקלים לשנה למכינה שאין לצוותה נשק. בעקבות מחאה חריפה של חלק מהמכינות נדרשתי להיכנס לעומק לעניין האבטחה. אנסה ברשימה הקצרה הבאה להגדיר את הטענות והמחלוקת ולהציע את הדרך להסדירן בעתיד לבוא.
הטענה הראשונה, שהיא טענה עקרונית – חינוכית: אין לערב עבודה חינוכית עם אבטחה לכן אין להטיל המשימה על הצוות בכל מקרה.
טענה שנייה היא טענה ערכית: מאחר ויש צורך בהרחבת האבטחה מקצועית שיש צורך לשכור, אבטחה כזו צריכה להתקיים במרחב סביר והגיוני, ובמימון המדינה.
האם אנשי צוות חמושים יכולים לאבטח?
לעניין הטענה הראשונה: יש רציונל חינוכי חזק ואף מפתה תיאורטית בטענה כי אין להטיל את האבטחה על הצוות החינוכי, שכן מחנך אינו יכול להיות עסוק באבטחה שהיא מישור מקצועי שונה המחייב תשומת לב שונה ואחריות שונה.
בנוסף, טוענים חלק מאנשי הצוותים במכינה המחזיקים בנשק ברשיון כי הדרישה להכשרה ייחודית לאבטחה (קורס של יומיים) היא דרישה לא סבירה ממי שיש לו עבר מוכח כלוחם/קצין קרבי. ובכלל, עצם קבלת הרישיון להחזיק בנשק מביאה ראיה לכשירות איש הצוות להשתמש בו לאבטחה.
משמעות טענה זו איננה שאנשי צוות חמושים אינם יכולים לסייע או שאינם רלבנטים לאבטחה, אלא שהם נוספים לאבטחה מקצועית שיש לאפשר ולממן על ידי המדינה במקום בו אבטחה כזו נדרשת.
לטעמי הקשיים בטענה הזו הם בעיקר פרקטיים ותוצר של הכרת המציאות: "המאבטחים המקצועיים" הם פעמים רבות ברמה מקצועית נמוכה מאנשי הצוות ולעיתים חסרי ההכשרה החינוכית הנדרשת. לא זו אף זו, במקומות בהם האבטחה בפועל היא צבאית (נניח בחברון) החיילים ששומרים אינם מאבטחים מקצועיים ובכל זאת מקבלים את משימת ההגנה על ביטחון החניכים.
באשר לטענה הערכית כי אנשי צוות אינם יכולים לאבטח, נדמה לי כי היא מאד לא מבוססת. בהתאם לטענה זו גם הורים אינם יכולים להגן על ילדיהם בנשק בשעה שהם מטיילים עליהם כי אז הם "הורים". קשה לי לראות באופן רציני הצדקה מוסרית לראיית האחיזה בנשק ותודעת מחויבות להשתמש בו להגנת חניכים במקרה הצורך, פסול או פגם מוסרי או מקצועי המפריע לעבודה החינוכית.
מסקנתי היא כי איפה שיש אנשי צוות חמושים, ההסתמכות עליהם כמאבטחי לילה בשטח הקו הירוק או ביום באזורים מצומצמים שהם נדרשים לכך אפשרית ומוצדקת ואיננה דורשת הכשרה ייחודית (מעבר ליכולת בסיסית של תפעול ושימוש באקדח או בנשק הגמ"ר), ואינה פוגמת במטלותיהם החינוכיות.
מכינות שיש להן מספיק אנשי צוות עם עבר כלוחמים ועם נשק אישי שלא מסכימות שאנשי הצוות יהיו מאבטחי לילה או יום ושיהיו במקומם מאבטחים ברמה לא גבוהה, מקבלים בכך הכרעה חינוכית שיש לה משמעות כספית. כמו בהכרעות חינוכיות אחרות, כשקו הנורמה נקבע על ידי הרוב, מי שמבקש מטעמיו האידיאולוגיים להחמיר/לשנות, צפוי לשלם מחיר כלכלי על כך ואין מקום לטרונייה. (דוגמה אישית - מכינת רבין שוכרת מיום הקמתה חובש חמוש לכל טיול שטח על אף שאינה נדרשת לכך, גם היום. זוהי הכרעה שיש לה משמעות כלכלית אך אין למכינה זכות לטעון בעניין זה הואיל והיא מחמירה מנורמה שנקבעה).
מהתרשמותי, אני מטיל ספק אם קיימת מכינה עם אנשי צוות חמושים שתכריע נגד היותם מאבטחים. לפיכך עיקר בעיה הנראית לי היא מעשית גרידא: היעדר מספיק אנשי צוות חמושים או עם יכולת לקבלת נשק רשותי, מה שמוביל אותנו לדיון בטענה השנייה.
היכן צריך אבטחה חמושה?
לעניין הדיון בטענה השניה שהיא "שאלת מיליון הדולר": היכן צריך אבטחה חמושה? כדי לענות לשאלה זו יש לענות קודם לכן לשאלת התכלית: לשם מה צריך אבטחה חמושה?
נשק חם לצורך אבטחה נדרש להגנה מארבע גורמים מאיימים: פיגוע טרור, הפ"ס, אירוע פלילי, חיית בר. כידוע לכל, השימוש בנשק לפגיעה באדם או בבעל חיים מותרת במקרה של הגנה עצמית בלבד.
קבוצות של מבוגרים המטיילות בעצמן אינן נדרשות לפי דין או לפי הוראות משטרת ישראל לאבטח את עצמן והדבר נתון להחלטתן. במקרה של המכינות, המוסד הנדרש עתה לקחת אחריות על פעילותן, משרד החינוך, צריך לבצע הערכת סיכונים ולהכריע בשאלה האם יש הכרח בנשק למניעת ארבעת הסיכונים הנ"ל ומידת התממשותם. (יצוין כי לעניות דעתי הערכה זו והמסקנות בעקבותיה צריכות לחול גם על פעילות חוץ של מכינות אופק, טיולי שש, ישיבות הסדר וישיבות גבוהות). בבדיקה מיקדמית שעשיתי לא מצאתי כי בשטחי מדינת ישראל הותקפו קבוצות מטיילים בפיגוע טרור או נקלעו להפרת סדר שסיכנה חיים או הסתבכו באירוע פלילי שסיכן חיים או הותקפו על ידי חיות בר באופן שגרם לפציעה קשה או קטלנית. כחריג לעניין זה יש את הטבח בנהריים בשנת 1993, שאירע בשטח שהגדרתו כשטח טיולים בתחומי הקו הירוק איננה מתאימה.
עוד אציין כתושב הגליל כי דווקא חיות הבר הן הסיכון האמיתי היחיד כרגע להערכתי: התפשטות הכלבת המביאה לתקיפה של בני אדם על ידי שועלים כלבים ותנים נגועים, או ע"י כלבים משוטטים הם סיכונים ברמת סבירות גבוהה יותר משלושת הסיכונים האחרים ועם זאת לא מוכר לי אירוע של תקיפת קבוצת מטיילים על ידי חיית בר ונהפוך הוא: דווקא קבוצות קטנות של מטיילים שפטורות מאבטחה חמושה (גם כשמדובר בחניכי מכינות) חשופים הרבה יותר לאפשרות תקיפה כזו.
אין הפרזה בלי מימון
צריך להודות איפה ביושר, שבניהול והערכת סיכונים כפי שזה עתה למדנו לבצע בהכשרות משרד החינוך, מכפלת סבירותה הנמוכה מאוד עד כמעט אפסית של התרחשות אירוע המסכן אנשים (גם אם תוצאתו המסתברת סיכון גבוה לשלמות הגוף ואף לחיים), מביאה את הסיכון לקבוצת הבגירים המטיילת לרמה נמוכה ביותר. בהינתן שטיולים הן חלק הכרחי מפעילות המכינה, הטלת מגבלה לא חיונית מבחינת הערכת הסיכונים המטילה עול כספי כבד ומאיינת אותה - אינה מוצדקת.
קשה להשתחרר מהרושם שהחשש מנטילת אחריות עומד בבסיס דרישות האבטחה הקיימות ולא הערכת סיכונים מקצועית.
מותר למדינה להפריז בהערכת הסיכונים שלה אבל אז חובתה לממן את התוספת הכספית הנגזרת מכך.