המגזין של מועצת המכינות

"תמיד הרגשנו שהמכינה קצת יותר שלנו משל אחרים. ואולי כל מחזור מרגיש ככה? אבל הכאב הנוכחי מתחלק בין כולם. יש מספיק ממנו לכל דורש. לא הכרתי אישית אף לא אחת מהנספות. תשע נערות בנות ונער אחד, עם תום מסויים והמון אנרגיה, קצת כמותנו מלפני עשור. אולי זה מה שהופך את הכאב לכל כך קרוב. שזה גם קצת אנחנו".

"לא הכרתי אף אחת באופן אישי, אך כולם היו (או היו עתידים להיות) חלק מעולם המכינות הקדם צבאיות אשר אליו אני משתייכת בשנה האחרונה. גם אלו שלא נפגשו עם האסון מקרוב הזדעזעו מהמקרה וחשבו רבות על הסיבות ההשלכות והכאב הרב שהאסון הביא איתו".

"ברגע כזה בו עולם התנפץ לרסיסים כולנו מתנגשים בהבנה של עד כמה החיים שבריריים. הרגע בו אנו נמצאים הוא הרגע לפני שנכנס לעיר המקלט. זהו רגע של צער משתק. צער על חיים צעירים שנגדעו".

"איך פתאום לכל הזכרונות השתנה הריח/ כי הם היו אמורים להביט על אותו ירח/ שהבטנו עליו אנחנו". עדן, בוגרת מכינת ערבה-חצבה, משתפת במילים שכתבה לזכר הנספים באסון בנחל צפית. 

"לפני הכול וגם אחרי שישככו המים, התקשורת תעבור לנושאים אחרים, עולם המכינות ישרוד, ילמד ויתגבר מתוך השבר הנוראי, יישאר לנצח האבדן הנורא של עשרת הנערות והנער, ועשר משפחות שבורות עם חסר עמוק בליבן והווייתן. זה העיקר הנורא ואותו לא יוכל איש לתקן ולרפא."

ביום חמישי האחרון נשבר לי הלב. לא ניתן לעכל את גודל האסון, את אובדנם של נערות ונער מהטובים ביותר, שרק רצו לעשות טוב. האסון הזה מרגיש כל כך קרוב למכינה שלי, לחניכים שלי, לדבר שאני כל כך מאמינה בו. אני משננת וזוכרת את השם של כל אחת ואחד מהם, ואת הסיפורים שלהם.

"זה הגשם המר ששטף המדבר ועקר משורש הילדים" - עפרי מלכה חניך מכינת עין פרת - נופי פרת, משתף בשיר שכתב לזכרם של עשרת הנספים באסון בנחל צפית.

"המים שקטו אבל נשמתי סוערת ולא מוצאת מנוח. אני מחפש איזו יונה שכמו נוח אוכל לשלוח מהבועה השלווה שיצרנו לעצמנו ורק נחכה לה שתשוב ותספר לנו שאכן שקטו המים אבל היא חוזרת עם דברים אחרים. היא מספרת לי איך עם שלם כואב יחד".

כשמישהו מת אז יש חלל. ריק. אובדן. אחת הדרכים להתמודדות היא על ידי הנסיון למלא את החלל. להוסיף טוב. לעשות יוזמות חינוכיות ועוד. האופציה השניה, שאותה מציע רבי נחמן היא "לשהות בחלל" וזה סוד השתיקה של "וידום אהרון". האמת היא ששתי הדרכים האלו משלימות זו את זה.