המגזין של מועצת המכינות

במגדלור, הים הוא הפלטפורמה החינוכית - החניכים לומדים על עצמם דרך הים, כזירה מנהיגותית, מגוונת, מפתיעה ומאתגרת.

כשחברי קיבוץ סופה שבעוטף עזה הגו את הרעיון להקים מכינה, מיד נרתמה למהלך המדרשה בעין פרת, ותוך חודשיים עלתה על הקרקע המכינה החדשה.

"מעגל של מכינסטים יפים, בני 18, יושבים לא מול פויקה, אלא מול נרות נשמה. רואה את הדמות שלי יכולה להיות שם, כאילו לא עברו בדרך 10 שנים..." - רותם, בוגרת מכינה, משתפת ברגעים צרובים מהשבוע האחרון. 

"תמיד הרגשנו שהמכינה קצת יותר שלנו משל אחרים. ואולי כל מחזור מרגיש ככה? אבל הכאב הנוכחי מתחלק בין כולם. יש מספיק ממנו לכל דורש. לא הכרתי אישית אף לא אחת מהנספות. תשע נערות בנות ונער אחד, עם תום מסויים והמון אנרגיה, קצת כמותנו מלפני עשור. אולי זה מה שהופך את הכאב לכל כך קרוב. שזה גם קצת אנחנו".

"לא הכרתי אף אחת באופן אישי, אך כולם היו (או היו עתידים להיות) חלק מעולם המכינות הקדם צבאיות אשר אליו אני משתייכת בשנה האחרונה. גם אלו שלא נפגשו עם האסון מקרוב הזדעזעו מהמקרה וחשבו רבות על הסיבות ההשלכות והכאב הרב שהאסון הביא איתו".

"ברגע כזה בו עולם התנפץ לרסיסים כולנו מתנגשים בהבנה של עד כמה החיים שבריריים. הרגע בו אנו נמצאים הוא הרגע לפני שנכנס לעיר המקלט. זהו רגע של צער משתק. צער על חיים צעירים שנגדעו".

"איך פתאום לכל הזכרונות השתנה הריח/ כי הם היו אמורים להביט על אותו ירח/ שהבטנו עליו אנחנו". עדן, בוגרת מכינת ערבה-חצבה, משתפת במילים שכתבה לזכר הנספים באסון בנחל צפית. 

"לפני הכול וגם אחרי שישככו המים, התקשורת תעבור לנושאים אחרים, עולם המכינות ישרוד, ילמד ויתגבר מתוך השבר הנוראי, יישאר לנצח האבדן הנורא של עשרת הנערות והנער, ועשר משפחות שבורות עם חסר עמוק בליבן והווייתן. זה העיקר הנורא ואותו לא יוכל איש לתקן ולרפא."

ביום חמישי האחרון נשבר לי הלב. לא ניתן לעכל את גודל האסון, את אובדנם של נערות ונער מהטובים ביותר, שרק רצו לעשות טוב. האסון הזה מרגיש כל כך קרוב למכינה שלי, לחניכים שלי, לדבר שאני כל כך מאמינה בו. אני משננת וזוכרת את השם של כל אחת ואחד מהם, ואת הסיפורים שלהם.

"זה הגשם המר ששטף המדבר ועקר משורש הילדים" - עפרי מלכה חניך מכינת עין פרת - נופי פרת, משתף בשיר שכתב לזכרם של עשרת הנספים באסון בנחל צפית.

"המים שקטו אבל נשמתי סוערת ולא מוצאת מנוח. אני מחפש איזו יונה שכמו נוח אוכל לשלוח מהבועה השלווה שיצרנו לעצמנו ורק נחכה לה שתשוב ותספר לנו שאכן שקטו המים אבל היא חוזרת עם דברים אחרים. היא מספרת לי איך עם שלם כואב יחד".

כשמישהו מת אז יש חלל. ריק. אובדן. אחת הדרכים להתמודדות היא על ידי הנסיון למלא את החלל. להוסיף טוב. לעשות יוזמות חינוכיות ועוד. האופציה השניה, שאותה מציע רבי נחמן היא "לשהות בחלל" וזה סוד השתיקה של "וידום אהרון". האמת היא ששתי הדרכים האלו משלימות זו את זה.

אנו מתמודדים באופן יומיומי עם השאלה כיצד גורמים לחניכים להוריד את הרצונות והערכים הטובים שלהם לרמת הביצוע? כיצד לסייע להם לשאוב כוחות לרגעים הקטנים (והאפורים לעיתים), רגעים שבהם "מגנט מושך למטה", אך מהם מורכב הכל, כיצד להביא אותם אל ההבנה שללא אותם מעשים קטנים, הרוח- החשובה כל כך- תישאר רק רוח?

מצד אחד אני נאמן ואף שואף לחנך לאור התהליכים ההיסטוריים והרעיוניים של היחסיות, שהן הבסיס לגישות הדמוקרטיות והליברליות של החברה הפתוחה, אך יחד עם זאת אני לא מוכן לוותר על מחויבות לערכים, השתייכות ורעיונות שגדולים מהאינדיוידואליות. לי ברור שהדואליות הזו היא פרדוקס שאנו חייבים לחיות איתו, אך עבור החניכים שלנו יש כאן מסר מבלבל. ההתמודדות עם הבלבול הזה ותיווכו של המסר המורכב הזה היא בעיני הקושיה החינוכית הגדולה של זמננו.

נכון, שמירת מסורת חשובה, בעיקר כשאין לנו מספיק ידע, והחדש משל עצמינו נתפס כסותר את המסורת, אז עוסקים כל הזמן בלחץ של שימור הישן. אבל כשלומדים לעומק את ההיסטוריה של ההתפתחות של ליל הסדר, מבינים מה היו הרעיונות שעיצבו אותו בראשיתו, ואז אפשר להתחבר לרעיונות עצמם ולא לביצוע שקפא בפורמלין של ההיסטוריה.

כשקוראים את יצירתם עולה שאלה מרכזית – מדוע בחרו החכמים לספר את הסיפור המשותף של יציאת וגאולת מצרים דווקא בפסוקים מתוך ספר דברים ולא מתוך ספר שמות? ובעיקר מה רצו החכמים לספר לנו?

כותב הבעל 'נתיבות שלום' הרבי מסלונים: "אור לארבע עשר בודקין את החמץ לאור הנר. ביאור העניין המיוחד של הבדיקה בחורים ובסדקים הוא על פי מדרש אגדה שעניין חמץ ושאור מורה על כוח הרע שבאדם. ועל זה נאמרה המצווה של בדיקה וביעור וביטול".

מה שמבדיל בין חמץ למצה הם השמרים. מפרשים מסבירים את החמץ והמצה באופן מטפורי, הם הבינו את השמרים כסמל לגאווה, שכן הם גורמים לבצק להתנפח ולהתמלא באוויר – תוכן שאיננו אלא כלום. לעומת הלחם, שאיננו אלא מצה עם גאווה, אנו חוזרים בפסח למקור הצנוע, הבלתי מנופח והאותנטי.

למה אוכלים מצה בפסח?כל הילדים כבר מגן הילדים יודעים שאוכלים מצות בגלל שבני ישראל יצאו בחיפזון ולא הספיק בצקם להחמיץ.אבל באופן מפתיע,  בספר שמות בני ישראל מצווים להכין מצות "לכתחילה": הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים  ...וְאָכְלוּ אֶת-הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה  צְלִי-אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל-מְרֹרִים יֹאכְלֻהו"