המגזין של מועצת המכינות

"המים שקטו אבל נשמתי סוערת ולא מוצאת מנוח. אני מחפש איזו יונה שכמו נוח אוכל לשלוח מהבועה השלווה שיצרנו לעצמנו ורק נחכה לה שתשוב ותספר לנו שאכן שקטו המים אבל היא חוזרת עם דברים אחרים. היא מספרת לי איך עם שלם כואב יחד".

כשמישהו מת אז יש חלל. ריק. אובדן. אחת הדרכים להתמודדות היא על ידי הנסיון למלא את החלל. להוסיף טוב. לעשות יוזמות חינוכיות ועוד. האופציה השניה, שאותה מציע רבי נחמן היא "לשהות בחלל" וזה סוד השתיקה של "וידום אהרון". האמת היא ששתי הדרכים האלו משלימות זו את זה.

אנו מתמודדים באופן יומיומי עם השאלה כיצד גורמים לחניכים להוריד את הרצונות והערכים הטובים שלהם לרמת הביצוע? כיצד לסייע להם לשאוב כוחות לרגעים הקטנים (והאפורים לעיתים), רגעים שבהם "מגנט מושך למטה", אך מהם מורכב הכל, כיצד להביא אותם אל ההבנה שללא אותם מעשים קטנים, הרוח- החשובה כל כך- תישאר רק רוח?

מצד אחד אני נאמן ואף שואף לחנך לאור התהליכים ההיסטוריים והרעיוניים של היחסיות, שהן הבסיס לגישות הדמוקרטיות והליברליות של החברה הפתוחה, אך יחד עם זאת אני לא מוכן לוותר על מחויבות לערכים, השתייכות ורעיונות שגדולים מהאינדיוידואליות. לי ברור שהדואליות הזו היא פרדוקס שאנו חייבים לחיות איתו, אך עבור החניכים שלנו יש כאן מסר מבלבל. ההתמודדות עם הבלבול הזה ותיווכו של המסר המורכב הזה היא בעיני הקושיה החינוכית הגדולה של זמננו.

נכון, שמירת מסורת חשובה, בעיקר כשאין לנו מספיק ידע, והחדש משל עצמינו נתפס כסותר את המסורת, אז עוסקים כל הזמן בלחץ של שימור הישן. אבל כשלומדים לעומק את ההיסטוריה של ההתפתחות של ליל הסדר, מבינים מה היו הרעיונות שעיצבו אותו בראשיתו, ואז אפשר להתחבר לרעיונות עצמם ולא לביצוע שקפא בפורמלין של ההיסטוריה.

כשקוראים את יצירתם עולה שאלה מרכזית – מדוע בחרו החכמים לספר את הסיפור המשותף של יציאת וגאולת מצרים דווקא בפסוקים מתוך ספר דברים ולא מתוך ספר שמות? ובעיקר מה רצו החכמים לספר לנו?

כותב הבעל 'נתיבות שלום' הרבי מסלונים: "אור לארבע עשר בודקין את החמץ לאור הנר. ביאור העניין המיוחד של הבדיקה בחורים ובסדקים הוא על פי מדרש אגדה שעניין חמץ ושאור מורה על כוח הרע שבאדם. ועל זה נאמרה המצווה של בדיקה וביעור וביטול".

מה שמבדיל בין חמץ למצה הם השמרים. מפרשים מסבירים את החמץ והמצה באופן מטפורי, הם הבינו את השמרים כסמל לגאווה, שכן הם גורמים לבצק להתנפח ולהתמלא באוויר – תוכן שאיננו אלא כלום. לעומת הלחם, שאיננו אלא מצה עם גאווה, אנו חוזרים בפסח למקור הצנוע, הבלתי מנופח והאותנטי.

למה אוכלים מצה בפסח?כל הילדים כבר מגן הילדים יודעים שאוכלים מצות בגלל שבני ישראל יצאו בחיפזון ולא הספיק בצקם להחמיץ.אבל באופן מפתיע,  בספר שמות בני ישראל מצווים להכין מצות "לכתחילה": הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים  ...וְאָכְלוּ אֶת-הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה  צְלִי-אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל-מְרֹרִים יֹאכְלֻהו"

לכבוד החג בקשנו מהרב אחיקם גץ, ראש מכינת אבנר בעכו, לספר לנו על משמעות החג ולאחל לכל בוגרינו ושותפנו חג שמח!

בתחילת השבוע התקיים כנס ראשון מסוגו בעולם המכינות. ראשי מכינות ומנהלי מכינות התכנסו לכנס שנמשך יומיים בנס הרים. אנחנו משתפים אתכם את הדברים שכתב דני זמיר, מנכ"ל המועצה, על הכנס

תמר זעירא, על מצוקת התקנים במכינות ומה אפשר לעשות בנושא

גם השנה הביקוש עלה על ההיצע ולא מעט תלמידי י"ב, בעיקר מהציבור החילוני, מצאו את עצמם חוץ למכינות. הנה כמה מילים והצעות בנושא

דני זמיר על המחויבות של מדינת ישראל להשבת בנייה אורון שאול והדר גולדין

תופעת המכינות הקדם צבאיות שבמסגרתה דוחים נערים ונערות בוגרי י"ב את שירותם הצבאי לתקופה של שנה לטובת מסלול התנדבותי במסגרת מכינה קדם צבאית משגשגת היום בישראל.

התנהגותה של מדינת ישראל וממשלתה בנושא הפעלת לחץ באמצעים שנתונים לה כדי לאלץ את החמאס להשיב את גופות החיילים אורון שאול והדר גולדין שנפלו בקרבות צוק איתן - אינה ראויה.

מענה של הרב זאב שרון למאמרו של הרב יגאל לוינשטיין.

מענה של יובל כאהן למאמרו של הרב יגאל לוינשטיין.

מענה של נמרוד גורנשטיין למאמרו של הרב יגאל לוינשטיין.

מענה של הרב יואב אנדי למאמרו של הרב יגאל לוינשטיין.

מענה של דני זמיר למאמרו של הרב יגאל לוינשטיין.

מענה של יוסי ברוך למאמרו של הרב יגאל לוינשטיין.