חדשות ועדכונים

חדשות, הודעות ועדכונים שוטפים ממועצת המכינות והמכינות הקדם צבאיות.

דף עדכון 260 | 12.08.2019 | י' אב ה'תשע"ט

העדכון השבועי של מועצת המכינות הקדם צבאיות

ראשון, 11 אוגוסט 2019 19:32

שבוע טוב.

היום, יום ראשון, מועד כתיבת פתיח זה, אנו מציינים את ט' באב. הדיון הבלתי פוסק, בעיקר בציבור הכללי, כיצד נכון לציין אם בכלל את המועד, הוא דיון חשוב, זהותי, מרתק. קצת עמדות, חלקן קנוניות של ברל וחלק עדכנות המביעות גישות שונות, נביא כאן ב"שטח פרטי".

בעבודה השוטפת: קורסי ההכשרה לסוגיהם מתקדמים, יום עיון ראשון מסוגו לראשי מכינות ושלוחות חדשים נערך בהצלחה גדולה מאד ביום ד' האחרון, וההכנות במכינות הכלליות לשנת העבודה הבאה אלינו לטובה מתחילות להיכנס להילוך מתקדם, בצד יציאת אחרוני בוגרי "שיעור א" או "שנה א" של התורניות לחופשה…

בדרך אפרתה נרצח עלם חמודות, דביר שורק, בידי בני עוולה שונאי ישראל. רק לפני כשבועיים ימים טיילנו אנשי מטה המועצה (חלקנו עם בנות/בני הזוג) בריינג'רים בגבעות הקסומות של הגוש, עטויות הגפנים, רוויות המעיינות, ממש בטווח נגיעה במקום בו הושלכה גופתו של דביר ז"ל.

הכאב והאבל כבדים, כולנו מחבקים את משפחת שורק מעפרה בימים שבהם אין שום משמעות לימין ושמאל, כי אנשים אחים אנחנו.
בטוב וגם ברע.

קריאה מועילה!
דני.

מה בגיליון?

תאריכון

עבור ללוח האירועים המלא >>

הצעות למכינות

סיכום יום עיון לראשי מכינות ושלוחות חדשים

לראשונה בתולדות המכינות החלטנו לבחון תחילתה של מסורת, יום עיון לראשי מכינות ושלוחות חדשים. צירפנו את משרד החינוך כשותף, ויצאנו לדרך לפיילוט שהיה מוצלח מכל מה שדימיינו…

הסיבה למהלך הייתה התחושה והמציאות שבה, בשונה מהעבר, תחלופת ראשי שלוחות וגם מכינות גבוהה יחסית, וחשוב לשתף את כולם בשיח וברוח המאפיינת אותנו מאז ההקמה דרך מהמורות השנים.

19 ראשי מכינות ושלוחות התקבצו בסמינר שיין ועברו יום אינטנסיבי כמעט ללא הפסקות: לאחר פתיחה שעשתה אוריינטציה שלי ושל הרב ניסים, הציגה אירית ברוק את כל המכלול הנדרש מהמכינות כולל התקנות שבדרך ועוד, וחביבה השלימה את הצד של משרד הביטחון. לאחר התאוששות מארוחת צהריים סמלית, המטה נתן בראש בהצגת היכולות והשירותים שהוא נותן ובאופן שבו הוא פועל (מצגת מצורפת) כשלפני כן שימקו בשיחה מעולה על דילמות מרכזיות שאותן הוא פוגש ראש המכינה וראש השלוחה. 

new

סיימנו בהרצאה של פרופסור אשר כהן על מאפייני ואתגרי הדור, מרתק כמו תמיד.

תחושתנו ותחושת המשתתפים הייתה שהיה יום צפוף אפקטיבי והכרחי. אחד המשתתפים הנמצא שנים רבות בעולם המכינות ונכס עתה לתפקידו כראש, אמר לי: זה יום חובה גם לראשים ותיקים. אינשאללה. תודה לצוות המארגן במטה ולאירית ברוק על העמדת הסמינר והאירוח.

להורדת המצגת לחצו >>

שיפור הבטיחות ופעילות השטח במכינות בעקבות אסון נחל צפית - דו"ח ביניים על פעילות מועצת המכינות בנושא

לאחר פרסום דו"ח הבטיחות והמוגנות מטעם ועדת אהרונישקי לפני כחצי שנה, אנו מפרסמים כעת סיכום ביניים אודות פעולות ההסדרה, ההכשרה והפיקוח שנעשו במכינות במהלך שנת תשע"ט, הכוללות בין היתר הכשרה של יותר מ-2,000 אנשי צוות וחניכים והקמת ועדת הבטיחות של המכינות.

עו"ד דני זמיר, מנכ"ל מועצת המכינות: "עולם השטח והבטיחות במכינות עבר מהפכה מאז האסון ולא ניתן להשוותו לתקופה שלפני האסון. אבל הדרך עוד ארוכה והתהליך עד השלמתו והטמעתו טרם הושלם. חלק חשוב מהמהלך שלטעמנו טרם הושלם הוא הקמת ועדת בדיקה על ידי משרד החינוך שתבחן גם את המלצות ועדת אהרונישקי ושתוודא שאין מסגרות נוספות שאינן מפוקחות" (מתוך כתבה שפורסמה בנושא באתר Ynet).

לצפייה בדו"ח >>

עדכוני פרויקטים - אוגוסט 2019

שמחים לעדכן על התקדמות בפרויקטים-

תשע"ט

נשלחו מכתבי זכאות עם סכומי התמיכה לפרויקטים לשנת תשע"ט בסכום כולל של 2.1 מיליון ש"ח!

  • פרויקט עבודה קהילתית - 1,100,000 ש"ח - 34 מכינות זכאיות.
  • פרויקט מלגות - 270,000 ש"ח - 23 מכינות זכאיות.
  • פרויקט בוגרים (מצומצם + מורחב) - 300,000 ש"ח - 33 מכינות במסלול המצומצם + 19 מכינות במסלול המורחב (תוספת של 7,250 ש"ח למכינה)
  • כפרי סטודנטים - 250,000 ש"ח - 5 מכינות (תמיכה בגובה 1,000 ש"ח לסטודנט/ית).
  • פרויקט תמיכה במכינה / שלוחה חדשה - 180,000 ש"ח - 5 מכינות.

כל המידע להמשך תהליך הדיווח והביצוע החשבוני נשלח אליכם במייל.

הקפידו לעמוד בלוחות הזמנים! השלמת הגשת הדיווח החשבוני לפרויקט בחודש ספטמבר על מנת להצליח להשלים את העברת מלוא התמיכה עד סוף השנה.

תש"פ

נשלחו מכתבי אישור להרשמות המכינות המשתתפות בפרויקטים בשנת הפעילות הקרובה.

  • פרויקט בוגרים - 39 מכינות ורכזי/רכזות בוגרים.
  • פרויקט 'בקו האופק' חינוך להתיישבות - 31 מכינות.
  • פרויקט מגדר - 19 מכינות.
  • פרויקט סיירות - 26 מכינות.

ונוספים עוד לפנינו....

אשת הקשר לכל הפרויקטים היא מעיין לשאלות או מידע נוסף. תודה ענקית לאנשי המטה והכספים ובמיוחד לדודו, מעיין, גלעד, יוליה.

הקפידו למלא בזמן ולהשתתף ונצא כולנו נשכרים.

מפגשי הכשרת מדריכים ור"מים תש"פ – הארכת ההרשמה

מועצת המכינות תקיים בתש"פ 5 מפגשי הכשרה למדריכים / ר"מים במכינות הכלליות והתורניות ברוח ערכי המכינות במטרה לעודד הכשרה מקצועית והעמקת הקשרים בין צוותי המכינות.

הניסיון מהשנים האחרונות מראה שמפגשי ההכשרה המרכזיים תורמים למדריכים מבחינת ההעמקה המקצועית, הרישות והמפגש עם קבוצת השווים ויוצרים מפגשים מוצלחים מאוד.

אנחנו מתניעים השנה מחדש את המפגשים המרכזיים יחד עם עודד שטיין מגליל עליון, מזמנים את כולם להצטרף ולהשלים את ההרשמה עד יום ג' 20/8. להרשמה לחצו >>

להורדת הקול קורא לחצו >>

מועד נוסף להכשרת רכזי ניווטים - 23.9

פתחנו מועד להכשרת רכזי ניווטים -  ההכשרה מיועדת למנהלי סדרות ניווט/רכזי טיולים ותתקיים בתאריך 23.9.19

הנכם מוזמנים להירשם בלינק המצורף עד יום חמישי ה-5.9.19

להרשמה לחצו >>

אני ושמוליק זמינים לשאלות,
בהצלחה!

יוליה

הצעת עבודה למכינות - עבודה בקלדנות בליל הבחירות

הצעת עבודה - הפעילות הינה הקלדה פשוטה של נתונים למערכת פנימית.

הפעילות אינה פוליטית. הפעילות מתקיימת בוועדות אזוריות ברחבי הארץ. 

בוועדות האזוריות הפעילות מתקיימת ב17.09 בין השעות 21:00 עד לסיום ההקלדות בפועל (מניסיון העבר בין השעות 02:00-06:00 ) 

לפני הבחירות מתקיימת הדרכה (חזרה גנרלית) בתשלום. ההדרכה תהיה ככל הנראה ב 10.09 בשעות הצהריים 15:00-20:00.

דגשים עיקריים:

  • מדריכים ישובצו כמנהלי משמרת, MGS תשלם למכינה 45 ₪ כולל מע"מ בגין שעת עבודה, מנהל המשמרת יהיה נוכח גם בהדרכה בתשלום של 34 ₪ לשעה כולל מע"מ  
  • שכר וועדות אזוריות:  38 ₪ לשעה כולל מע"מ, שעות נוספות ישולמו לפי ביצוע בפועל ובהתאם לחוק
  • יש לוודא כי העובדים נוכחים בהדרכה ובשעות הפעילות שהוגדרו ללא איחורים
  • באחריות המכינה לשנע באופן עצמאי את העובדים במידת הצורך. חברת MGS תשלם עלות נסיעות יומי בסך 13.5 ₪ כולל מע"מ בגין יום הדרכה ומשמרת עבודה
  • באחריות המכינה לבטח את כלל העובדים בפעילות לרבות הדרכה ומשמרת עבודה
  • באחריות המכינה לשפות את העובדים בגין זמן עבודתם, העובדים יחתמו על מסמך בו הם מאשרים כי לא יתקיימו מערכת יחסים של עובד מעביד בין MGS לתלמידי המכינה

לפרטים ומידע נוסף - קטי- 0543039079

הרשמה לפרויקט 'משפיעים מבפנים' - עתודות לישראל - תש"פ

מועצת המכינות ומשרד ראש הממשלה (עתודות לישראל) מבקשים להטמיע את אתוס השירות הציבורי בקרב חניכי המכינות הקדם-צבאיות, כדי לעודד אותם לראות במגזר הציבורי שליחות וייעוד בו יוכלו להגשים כמשרתי ציבור במקצועיות, מוסריות, אומץ, ממלכתיות ואחריות. לצורך כך מועצת המכינות ועתודות לישראל ילוו ויתמכו בתכנית שנתית המקדמת ערכים אלו בהובלת המכינות.

 מכינות שיעמדו בקריטריונים בקול הקורא, יזכו לסבסוד תכנית הלימודים, בכפוף לביצוע.

השתתפות בתכנית כוללת שיעור שבועי במכינה (לכל הפחות 15 שיעורים), יום סיור והשתתפות בימי עיון.

הרשמה: בטופס בקישור הבא, עד יום א' 25/8/19

לפרטים ומידע נוסף:

מתן הופמן (רכז התכנית) - [email protected] - 054-4380161

גלעד זילברשטיין (מועצת המכינות) – [email protected] – 052-3919133

שטח פרטי - ראשי מכינות והוגים שונים כותבים על ענייני היום

דברים שאמר דני זמיר, מנכ"ל המועצה, באזכרתו של סגן הדר גולדין ז"ל במלאות חמש שנים לנפילתו:

באחד ממכתביו שפורסמו לאחר מותו, והפך כמעט למוטו כתב הדר:

"יש לך 2 אפשרויות בחיים: להתעסק בעצמך או לעשות דברים גדולים".

דבריו של הקצין הצעיר שחירף ומסר נפשו בקרב הזכירו לי מייד את דבריה של לוחמת עזת נפש צעירה אחרת, חנה סנש, ש 73 שנה לפני מותו של הדר בקרב מסרה גם היא את נפשה במהלך השתתפותה בנסיון הירואי לסייע לעם היהודי הנשחט ונאנק עי הצורר הנאצי, כשצנחה בלב אירופה הכבושה, נשבתה והוצאה להורג.

וכך כתבה חנה סנש בספטמבר 41:

"שתי דרכים עומדות בפני: לחפש את אושרי הפרטי ולהעלים עין מהשגיאות אשר סביבי, או להשקיע כוחות במלחמה הורסת וקשה בעד דברים שהם טובים ונכונים בעיני..."

הדר גולדין גדל בבית דתי בבית ספר דתי ובמכינה דתית, השיח על מחויבות ושליחות פיעם בעורקיו. אבל מה הניע את הנערה החילונית שזה עתה עלתה מבודפשט ושעברה חינוך כללי הרבה יותר, מניין תחושת המחויבות?

בדצמבר 1942 כותבת חנה:

"קול קרא והלכתי
הלכתי כי קרא הקול
הלכתי לבל אפול...."

חנה סנש מדברת במפורש על מניע פנימי על קול פנימי והדבר ניתן להבנה כשקוראים את דבריה מספטמבר 1943:

"כי לא היתה מקריות בחיי. הכל היה הכרח פנימי ובשעתו עמד למעלה מוויכוח. ללא כל אפשרות אחרת..... הציונות, הסוציאליזם, הם באינסטינקט שלי, עדו לפני שהגיעו להכרה. ההכרה רק חיזקה אותם".

מורנו האהוב והנפלא יריב בן אהרון מבאר בקובץ מאמריו הקנוני "שורשי יניקה" (בהוצאת מכינת רבין ותנועת החלוץ ) שבעצם בדבריה מסבירה חנה כי הציונות, הסוציאליזם, הקיבוץ - הם אינסטינקט- צורך אישי. "הקול שקרא לה" פגש את האני" של חנה במלוא עומק אישיותה. 

ההרגשה שלה היא היסוד להכרה שבאה מאוחר יותר, וגילויה במציאות של ההכרה היא ההגשמה החלוצית והשליחות.

ואכן דבריה של חנה לאחר טיול שבת בכפר גלעדי ובהרים שליד כפר גלעדי (1940) ממחישים זאת:

"בהרים יכולים להאמין וצריך להאמין. בהרים עולה השאלה מאליה: את מי אשלח- שלח אותי! לשרת את הטוב והיפה. האוכל?"

כאילו מתנבאת חנה על השליחות ממנה לא תשוב, כבדבר הנביא ישעיהו (ו, ח):

ח וָאֶשְׁמַע אֶת-קוֹל אֲדֹנָי, אֹמֵר, אֶת-מִי אֶשְׁלַח, וּמִי יֵלֶךְ-לָנוּ; וָאֹמַר, הִנְנִי שְׁלָחֵנִי.

איזו הכרה יש היום לנערים ולנערות בוגרי ובוגרות יב העומדים עם סיום לימודיהם? מהו הקול הפנימי המניע אותם? לאיזו שליחות הם מרגישים מחויבים?

הדר גולדין, העניו והאמיץ החכם, הציג תשובה שעיקרה: שליחות היא בחירה שמקורה בהכרה שבמחויבות. לעם היהודי, ולקיומו משגשג בארצו ומולדתו.

הנהיה אנחנו, ילדינו ובוגרינו ראויים להדר? הנוכל גם אנו לשמוע את הקול ולבחור בשליחות ברגע המבחן?

פולמוס ט' באב - קטעים בנושא צום תשעה באב

איציק יבלונסקי, ראש מכינת יונתן, משתף את דבריו של איש התקשורת אברי גלעד

מה הייתם מרגישים אילו ידעתם שבעוד כמה דורות נכדי־נכדיכם היו מתעלמים בהתרסה מיום הזיכרון לחללי צה"ל? הרי אז כבר יהיה שלום, ואף אחד לא יידע מה זה חלל מלחמה. הצפירה תבאס אותם, הם יתייחסו בזלזול למי ששומר על זכר היום הזה ויקראו לו דוס. הם ייאבקו על זכותם לפתוח בתי תענוגות בערב יום הזיכרון, וייצאו לבלות, אפילו במפגיע. 

בתשעה באב זה מה שאנחנו, רוב החילונים, עושים לזכר נטבחי יהודה על ידי הרומאים בשנת 70 לספירה. מאות אלפים נרצחו בארץ, רובם על ידי הרומאים, ומיעוטם על ידי יהודים במהלך מלחמת האזרחים הנוראית שהשתוללה בתוך חומות ירושלים בין ארבעה זרמי יהדות. נלחמו פנימה והחוצה בו בזמן, ובסוף כמעט כולם נשחטו, ואלה שלא, הובאו לרומא להיות עבדים ושפחות. משם התפזרו לכל העולם

זו היתה הנקודה שבה נופצנו, כעם. אז איך זה שרק דתיים עוסקים בזה? מה, יש להם זיכרון יותר ארוך? האם חילוניות מכתיבה גם שכחה מוקדמת? ואם כך, במה מלאה עגלתנו, ושמא היא באמת ריקה, כפי שטוענים עלינו הדוסים? ומה עם השואה? מתי נשכח אותה? 

אני לא מת על ימי צום, וגם אי הקפדה על היגיינה אישית ליממה שלמה לא עושה לי את זה. אבל זה שאני לא מתחבר למנהגי האבלות היהודיים לא אומר שאני צריך להתנתק מהשורש שלי, מהסיפור שלי, מההיסטוריה שלי.

זה גם לא אומר שאני חייב ללכת למסעדה דווקא בערב הזה. אם בשנת 70 אנשים חיטטו בגללֵי בקר כדי למצוא בהם שאריות שניתן לאכול, אני יכול להישאר בבית ערב אחד, לאכול בצנעה ולחשוב על אבותיי ואימהותיי, שנולדו בזמן גרוע במיוחד להיות יהודים.

הכאב הזה, שנגרם בשנת 70 לרבים כל כך מבני עמנו, זרם וזורם בכלי הדם שלנו באלף ורסיות שונות, שמקורן אחד: חורבן הבית, חורבן הארץ, חורבן העם. זה לא קרה לאצטקים, לשוּמרים, למאורים. זה קרה לנו, פה. מי שמתעלם מהיום הזה, ואפילו במחשבה, מפסיד תחושת שייכות עמוקה, שנותנת זהות אמיתית בעידן של פוליטיקה של זהויות מומצאות. 

ניסיתי את שתי האפשרויות. רוב חיי ניסיתי איך זה להרגיש לא שייך. בשנים האחרונות אני מנסה להרגיש שייך. בשבילי, להיות שייך עובד יותר טוב. שייך לעם ישראל, על ההיסטוריה שלו, על הכאב שלו, על ההווה שלו, על העתיד שלו כאן, שנעוץ בשנה ההיא, לפני 1,949 שנים, שנת 70 לספירתם.

יוחנן בן יעקב בתגובה לדבריו של אברי גלעד

אברי גלעד צודק בהחלט, וטוב שדבריו הועלו גם כאן! לחיזוק דבריו אזכיר שכך טען ברל כצנלסון, ממנהיגי תנועת הפועלים, במחאה על השכחת תשעה באב לפני שנים רבות. הוא מחה על תנועת נוער ציונית ישראלית שפתחה ביום זה מחנה קיץ. מסופר על נפוליאון שראה ושמע יהודי מקונן על החורבן ואמר: עם שמתאבל כך על החורבן יזכה לראות בבניין. 

שתי הערות היסטוריות: 

  1. חורבן בית המקדש לא היה נקודת הציון בה נופצנו כעם. יובל שנים אחריו התחולל בארץ מרד בר כוכבא, בו הוכח שעדיין אנחנו עם. ובין שתי המרידות הגדולות אלו הייתה מרידה יהודית חשובה נוספת.

  2. תשעה באב אינו מציין "רק" את חורבן הבית - הראשון והשני. במסורת מייחסים לו עוד כמה אירועים. כגון נפילת ביתר וגירוש ספרד. הנאצים למדו את לוח השנה היהודי, וכיוונו מאורעות מכריעים בשואה לימי ציון יהודיים. בתשעה באב תש"ב, 1942, החל גירוש יהודי ורשה לטרבלינקה. תוך חודשיים, עד יום הכיפורים, חוסלו 350,000 יהודי גיטו ורשה. הייתה זו הקהילה היהודית הגדולה בעולם, מוקד עולם התורה,  הציונות, והיצירה היהודית ועוד. מאורע זה בלבד ראוי היה לציון יהודי ישראלי ניכר בימינו. (זה עתה סיימתי בכפר עציון שיעור ארוך בו עסקתי בתגובות אמוניות דתיות של גדולי ישראל לשואה). תשעה באב מעבד את משמעותו כיוון שהוא קבוע בתקופת החופשה. אין לומדים עליו דבר. כמו על יום פטירת הרצל ועוד. אכן, גם המקד"צ בחופשה. אבל אולי כדאי לחשוב על אירוע בין מכינתי הולם את היום שייעניק לו תוכן ראוי, מעורר למחשבה ולמעשה יהודי-ציוני שנגזר ממנו.

בשורות טובות, יוחנן.

ברל מה הוא אומר?: ברל כצנלסון על ט' באב

מקורות לא אכזב / ברל כצנלסון

שני כוחות ניתנו לנו: זיכרון ושיכחה. אי אפשר לנו בלעדי שניהם. אילו לא היה לעולם אלא זיכרון, מה היה גורלנו?  היינו כורעים תחת משא הזיכרונות. היינו נעשים עבדים לזכרוננו, לאבות אבותינו. קלסר פנינו לא היה אז אלא העתקה של דורות עברו.

ואילו היתה השכחה משתלטת בנו כליל – כלום היה עוד מקום לתרבות, למדע, להכרה עצמית, לחיי נפש? 

השמרנות האפלה רוצה ליטול מאיתנו את כוח השכחה, והפסידו – מהפכניות רואה בכל זכירת עבר את "האויב", אך לולא נשתמרו בזיכרון האנושיות דברים יקרי ערך, מגמות נעלות, זכר תקופות פריחה ומאמצי חירות וגבורה, לא היתה אפשרית כל תנועה מהפכנית, היינו נמקים בדלותנו בבערותנו, עבדי עולם.

דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב ויש שהוא נאחז במסורת הקיימת ומוסיף עליה , ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחייה מסורת קדומה, שיש בה להזין את נפש הדור המחדש.

אם יש בחיי העם משהו קדום מאד ועמוק מאד, שיש בו כדי לחנך את האדם ולחסן אותו לקראת הבאות, האם יהא בזה ממידת המהפכה להתנכר לו?

השנה היהודית זרועה ימים, אשר אין כמותם לעומק בחיי כל עם. האם מעניינה או מתפקידה של תנועת הפועלים העברית לבזבז את הכוחות האצורים בהם?

ותשעה באב. לא מעטים הם בעולם העמים המשועבדים. וגם רבים אשר יצאו בגולה. פולין הגאיונית, אשר פליטיה ישבו בגולה רק שנים-שלושה דורות, כבר ידעה במידה גדולה את צרת ההתבוללות. רוסיה האדירה פיזרה בעולם את המוני פליטה מאחרי מהפיכת אוקטובר. והם, היושבים על נהרות צרפת, כבר מבכים את הטמיעה, את שיכחת הלשון, את התנכרות הדור הצעיר, ומעמידים למופת את היהודים אשר אלפיים שנות פיזור לא יכלו להם.

אכן ישראל ידע לשמור את יום אבלו, יום אובדן חירותו, מכל שיכחה. וביום זה ראה כל דור ודור, וכל אדם מישראל, כאילו עליו חרב עולמו.

ובכל יום זה בשנה נשפכו דמעות רותחות, ודור לדור מסר את מכאובו. 

הזיכרון הלאומי הכניס לתוך יום-עברה זה כמה מנסיונותיו המרים מחורבן הבית הראשון והשני ודרך גירוש ספרד ועד ימינו – עד פרוץ המלחמה העולמית. זיכרון העם ידע באמצעים פשוטים ביותר להשרות בשעה אחת אבל כבד על כל נפש ישראלית על פני כדור הארץ. כל אבר בגוף האומה, אם נכרת כליל, עטה בשעה זו קדרות, שקע בצער, קיפל בליבו את הרגשת החורבן, הגלות והשעבוד. וכל דור יוצר הוסיף משלו להרגשת החורבן, החל מקינות ירמיהו, דרך שירי ספרד וקינות אשכנז, ועד ל"מגילת האש" של ביאליק.

מספרים על אדם מיצקביץ, משוררה הגדול של פולין, שכל ימיו היה מתאבל על שעבודה ומתכן תכניות מהפכניות לשחרורה, כי בתשעה באב היה הולך לבית הכנסת היהודי לשתף עצמו עם היהודים המתאבלים על אבדן מולדתם.

ישנה דעה האומרת: חלילה לנו מלשכוח את ט' באב, אבל העם החוזר לביתו ומקים את בניינו, יהפוך מעכשיו את יום האבל ליום חג. ואפשר גם להביא ראיה ניצחת ממה שנאמר: "והפכתי אבלם לששון" (ירמיהו ל"א, י"ג(.

בהשקפה זו רואה אני מליצת גאולה מזויפת, הקלת ראש בטרגיות של ימינו. ולא זאת הפעם הראשונה אני נתקל בה. עוד בראשית ימי הגדוד העברי ביקשתי לייחד בתוך הגדוד את זכר יום האבל הלאומי, שלא יהיו בו תרגילים והליכות של חול. התקוממו כנגדי כמה חברים שראו בזה הוכחות ל"גלותיות" שלי. דרשו להפוך יום זה להילולה וחינגה כי "כבר נגאלנו". מה בא עלינו לאחרי ימי הגאולה ההם – יודעים אנחנו כולנו. כל כמה שירבו הישגינו בארץ, וכל כמה שנרבה ונגבר כאן, וגם לכשנזכה ונחיה כאן חיים שאין בהם בושה וכלימה – לא נאמר "נגאלנו" כל עוד לא תמה גלותנו. כל עוד ישראל פזורים בגלות ונתונים לגזירות ולאיבה ולבזיון ולשמד, כמו בתימן שבאסיה, באלז'יר שבאפריקה, בגרמניה שבאירופה, ולו גם נהנים מ"שיווי זכויות" ומחסדי הטמיעה כבצרפת הקפיטליסטית ובססס"ר הקומוניסטית, - לא אשכח, לא אוכל שכוח את יום החורבן, היום האיום מכל ימים, יום גורלנו.

(יד באב תרצ"ד – 1934-  "דבר)

חורבן ותלישות / ברל כצנלסון

שמעתי כי אחת מהסתדרויות הנוער קבעה את יציאת חבריה למחנה קיץ באותו לילה שבו מבכה ישראל את חורבנו, את שעבודו ואת מרי גלותו. אין להעלות על הדעת כי מישהו עשה זאת במתכוון. אין להעלות על הדעת כי מדריכי נוער חלוצי, המחנכים אותו ל"חיי הגשמה", כלומר, למאמצי שחרור מן הגלות ותיקון הנגעים והמומים שחלו בנו בעקב החורבן – אין להעלות על הדעת כי הם עשו זאת מתוך ידיעה מה הם עושים. אולם אי-ידיעה זו כשהיא לעצמה היא המעוררת מחשבות נוגות על רמתם התרבותית ועל ערך פעולתם החינוכית של כמה ממדריכי הנוער.

מה ערכה ומה פרייה של תנועת שחרור שאין עימה שורשיות ויש עימה שיכחה, אשר תחת לטפח ולהעמיק בקרב נושאיה את הרגשת המקור ואת ידיעת המקורות, היא מטשטשת את זכרון נקודת המוצא ומקצצת בנימין, אשר דרכן יונקת התנועה את לשדה? כלום היינו עוד מסוגלים כיום הזה לתנועת-תקומה לולא היה עם ישראל שומר בליבו בקשיות עורף קדושה את זכר החורבן? לולא היה מייחד בזיכרונו ובהרגשתו ובהליכות – חייו את יום החורבן מכל הימים? זהו כוחו של הסמל החיוני המגובש והמפרה בקורות עם. אלמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות על חורבנו ביום הזכרון, בכל חריפות ההרגשה של מי שמתו מוטל לפניו, של מי שאך זה עתה אבדו לו חירותו ומולדתו, לא היו קמים לונו לא הס ולא פינסקר, לא הרצל ולא נורדוי, לא סירקין ולא בורוכוב, לא א.ד. גורדון ולא י"ח ברנר. ויהודה הלוי לא היה יכול ליצור את "ציון הלא תשאלי" וביאליק לא היה יכול לכתוב את "מגילת האש."

זאת הבין אדם כאהרון ליברמן, גיבורה הראשון של התנועה הסוציאליסטית היהודית בגולה, כשניגש לייסד בלונדון את אגודת הפועלים היהודית הראשונה, באטמוספירה שכולה קוסמופוליטיות וחוסר כל חלום של קיום לאומי עצמאי, זכר ולא שכח את יום האבל הלאומי.

וב"פנקס" של אותה האגודה רשום פרוטוקול היסטורי מיום ב' אב (תרל"ו) 1876. ליברמן מציע: הואיל והאסיפה הבאה של האגודה חלה בתשעה באב יש לדחותה ליום אחר. אחד מחבריו טוען נגד הדחייה בשם ה"כלל אנושיות" ובשם שלילת המסורת. וליברמן מסביר לו כי "כל עוד לא באה המהפכה הסוציאליסטית, יש בחירות הפוליטית חשיבות רבה בשביל כל אומה ולשון. לט' באב יש בשבילנו, הסוציאליסטים העברים, אותו ערך שיש ליום זה בשביל בני גזענו. ביום זה אבדה לנו חירותנו ועמנו מתאבל עליה זה י"ח מאות שנה ויותר". כך הבין וכך הרגיש וכך רצה לחנך את תנועת הפועלים סוציאליסט – יהודי גדול, בימים שעוד האמינו באמונה שלמה כי המהפכה הסוציאליסטית הקרובה לבוא עתידה לבטל במחי-יד אחד כל הניגודים הלאומיים, ואפילו את עצם קיומם של הלאומים המיוחדים, ובימים אשר שום חזון של תקומת ישראל, של שילומים לאבל של 'י"ח מאות שנה' לא נראה עדין באופק.

ואנחנו?

הדור אשר שתה את קובעת הגלות והשעבוד יותר מכמה וכמה דורות שקדמו לו, הדור אשר הוחזר בחוזק יד אל הרגשת החורבן והגירושים, הדור אשר כל טעם חייו הוא בזה שישמש גשר מן החורבן והגלות אל חיי עצמאות וחירות – האם הדור הזה יתחנך לייעודו על ידי שיכחת יום אבל עמו?  אמנם, משרדי הוועד הפועל של ההסתדרות סגורים ביום האבל ההיסטורי, אשר שום אומה תרבותית אינה יודעת כמוהו לעומק ולכאב. אך יתכן כי קיים מרחק תרבותי רב בין עולמם הרוחני של ראשי ההסתדרות ובין עולמם הרוחני של כמה ממדריכי הנוער. ואלה רואים, כנראה, את מעשה הוועד הפועל של ההסתדרות כעניין חיצוני, וליבם בל עימם. ומאידך גיסא, האם יכולה תנועת הפועלים להסתפק רק בחינוך לדברי הלכה ואידיאולוגיה בלבד, מבלי שתיצור לעצמה ולחניכיה אטמוספרה רוויית רגש וסמליות?

הלא בימינו מרבים לדבר ובהסתדרויות נוער בפרט, על ערכם החינוכי של סמלים. מדוע איפוא לא תדע שום הסתדרות נוער לעטוף ביום זה את דגליה אבל? להשרות ביום זה על מסיבותיה מן הצער הגדול, המפרה והמחנך? האמנם תש כוחנו להיות ולהחיות את סמלינו, להעמיק בתוכנם, למלא אותם רוח הדור וצרכי הדור?  האמנם אין אנו מסוגלים אלא להשתמש בסמלים שאולים בהקפה, בסמלים שאולים בהקפה, בסמלים שאין עימם אלא העתקה וחיקוי, והעיקר, הסכמה מן החוץ? האומנם אין אנו מסוגלים אלא לחיים תלושים, לתרבות תלושה ולסמלים תלושים? על אותם מדריכי הנוער אשר בעולמם הרוחני חסרה הידיעה וההרגשה של יום החורבן אפשר אולי ללמד זכות בנוסח הידוע: סלח להם, כי אין הם יודעים מה שהם עושים. אבל על עצם העובדה, שבתוך תנועה כבירת- תכנים ועמוקת רגשות אפשר שהדרכת הנוער תהא נתונה בידי מי שאין להם חוש לאוצרות הרוח של האומה, לסמלים היסטוריים, לערכים תרבותיים – אין כפרה.

דבר" י' באב תרצ"ד (1934)

אולי ברל טעה / ד"ר משה שנר

4.8.14, מכללת אורנים

הגיע ט' באב ושוב - גם בימים טרופים אלו - ייסגרו בתי העינוגים בישראל והחוק הישראלי ("חוק איסור פתיחת בתי עינוגים בתשעה באב התשנ"ח, 1997") ישוב ויכפה על היהודי המודרני את אבל החורבן הקדום.

מכל מסך ומקלט ישמעו עלילות הייסורים של עם ישראל, חורבני ירושלים, גירושים, רדיפות ופוגרומים. גם עתה ידונו במאור פנים חמור ב"שנאת החנם" שלכאורה, כנאמר במסורת ישראל, המיטה אסון על ישראל של אז, ויציינו את שנאת החינם של ימינו וסכנותיה בהווה. אבל מי שיעז לדבר בגנות חדוות הסבל יזכה בקיתון של רותחים כמי שמוותר על זהותו היהודית ונוטש את התקווה להמשכיות עמו. אקח את הסיכון, אולי גם בי יש משהו מרטירולוגי.

נודה – הדיבור על "שנאת חינם" מעולם לא הביא להתמעטותה של זו ולא קירב לבבות. כל הדתות כולן דיברו על אהבה וכולן מתהדרות ברקורד עשיר של ביטויי שנאה בין בני אותה הדת פנימה כמו גם ביחס לבני הדתות האחרות. לא הדיבור על "השנאה" הוא שמוליד אהבה, אלא השינוי בנקודת המבט מראיה פשטנית, חד צדדית ודוגמטית של המציאות לראייה מורכבת, דינאמית, סובלנית ופלורליסטית; רק היא יכולה להמעיט מהחולי של שנאת האחר היהודי את המכונה "גוי", המוסלמי את היהודי והנוצרי, הנוצרי – את מי שסירב לקבל את משיחיותו של ישוע, הדתי מכל אמונה את החילוני, האדוק באמונתו את הרפורמי שמתאים אותה לזמנו.

מעבר לאמת אנושית זו, מותר להביט באופן מורכב במסורת ט' באב ולזהות בתוכה את הקרע העמוק שקיים בתודעתם של יהודים רבים, קרע בין ציבור לציבור וקרע בתוך נשמתם של יהודים רבים, קרע בין שני ממדי זמן של קיום יהודי: זמן הנצח היהודי שאמור להביא בכנפיו את מימוש ההבטחה של "חדש ימינו כקדם" וזמן ההווה היהודי ציוני הקרוע ונטול הכריזמה. זהו הקרע שיותר מכל מביא לשיתוק דרכה של החברה בישראל, ולחוסר יכולתה להכריע בין מדיניות של שלום ורווחה ובניית חברה אזרחית למדיניות שחותרת למימוש התקווה היהודית העתיקה של השבת עבר קדום למכונו.

מפורסמים דברי הביקורת הקשים שהטיח בשנת 1934 ברל כצנלסון מעל דפי עיתון "דבר" (אב, תרצ"ד) תחת הכותרת "חורבן ותלישות" כנגד מדריכי "המחנות העולים" על שיצאו ב ט' באב למחנה נוער בעמק יזרעאל (שנות המחנות העולים א ,עמ' 425-428 ) "דור מחדש ויוצר אינו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות" אלא שב ומחדש אותה בלבוש עדכני. דבריו של ברל כצנלסון התקבלו כאמת שאין לערער עליה ונהיו לאבן פינה במשנתם של רבים, גם בין חברי הקרובים במכללת אורנים.

הדברים לא נבחנו לעומק. ייתכן שכצנלסון שגה כשלא העריך נכון את כוחם הנרטיבי של סמלים לאומיים ואת האמת הפוליטית שהם נושאים בחובם, כי מסורת לאומית אינה רק מעשה רומנטי של שימור זיכרון או משחק תרבותי בהסמלה. תודעת הזמן של אנשי "המחנות העולים" כמו של רבים מאד במחנה הציוני בימינו שונה מהותית מזו המסומלת במסורת ט' באב. אין זה יום זיכרון לחורבן, כפי שטועים לחשוב, אלא יום אבל על החורבן.

היהודי השומר ומקיים מסורת זו יושב אבל ומשומם על הרצפה – כבימי שבעה שהכרנו לצערנו בימים אלה בבתי ישראלים רבים – כאילו חרב עליו הבית תמול שלשום. ההבדל עצום. ביום זיכרון אנו מצויים בתהליך של שיבה לחיים. הזיכרון הוא חלק מהשיבה לחיים. בלא עיבוד האבל ופרידה מהמת נותר אבל-תמיד. זהו המצב של אבל הנמשך כבר אלפיים שנה – אי השלמה עקרונית עם החורבן. סירוב עקרוני ללכת הלאה. ואילו הציונות ההרצליאנית משמעה קימה מ"אבל התמיד" והחלטה לשוב אל ההיסטוריה, להמשיך לחיות וללכת הלאה.

בימים שירושלים נהייתה לכרך הגדול בישראל עדיין ישנם יהודים רבים שמבכים את חורבן ירושלים ומייחלים לבנייתה מחדש, כאילו שכלום לא נבנה בינתיים וירושלים עומדת בשיממונה, תלי תלים של אבנים, קוץ ודרדר וזבל בני אדם ובהמות, שועלים מסתובבים בין החורבות, "על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו" (איכה ה ,יח) והשכינה ממשיכה לבכות את בניה שגלו מביתם ואת עצמה שגלתה  ממשכנה.

זו המשמעות הפולחנית של קריאת מגילת איכה – הסירוב להכיר בהווה ובמיוחד במעשה הבנייה הלאומי שמטרתו המוצהרת היא השיבה אל ההווה. בין הגעגוע העקרוני לירושלים של פעם ובין הקבלה הערכית והרגשית של "שבו בנים לגבולם" במציאות ההיסטורית הפגומה בישראל של ימינו מתקיים ניגוד עקרוני עמוק. רבים רואים עצמם כציונים ובאותה העת מקדשים את מסורת האבל שאינו מתכלה על חורבן ירושלים של פעם ומבטאים בכך את הסתירה הפנימית המשתקת בתודעה היהודית של ימינו. מי שממשיך להתאבל על חורבן ירושלים אינו יכול בלב שלם לשמוח על בניין ירושלים הממלכתית של ימינו, עיר של חולין בלא בית מקדש וללא מחויבות מקובעת בחוק לחיי תורה ומצוות, שמשטרה שוקדת על אכיפתם, אבל עם מוסדות של ממלכה עברית חדשה.

באם תופסים את הציונות לא כהמשך של הגעגוע הבלתי נפסק לגאולת ארץ ישראל אלא כהחלטה לשנות את אוריינטציית הזמן היהודית ולתת מקום מכריע לעבודת ההווה, אזי ט' באב נהיה למועד היותר לא ציוני בלוח השנה היהודי.

הפיכתו של מועד זה לחלק מחוק המדינה (קונסטלציה פוליטית בימי ממשלת נתניהו הראשונה) הינה אבסורד שנבע מהבנה עמוקה של אנשי יהדות התורה את משמעות החג ובה בעת מאי ידיעה עמוקה של הציבור החילוני ממלכתי את משמעות החג ותכניו.

משיחיות עניינה אינו בעבר אלא בפרספקטיבת העתיד של הציבור. יהודי שחי את הסיפור היהודי ההיסטורי נושא בלבו אמונה שלמה בהתממשות עתידית של תמונת הגאולה. לעתים הוא ממתין בסבלנות, כמעט בייאוש, למימוש העתיד המובטח. לפעמים הוא מאבד את סבלנותו ודוחק את הקץ.

מבחינת הזהות היהודית המסורתית כל יהודי הוא משיחי, רק שיהודים נבדלים אלו מאלו במידת האקוטיות שהם מייחסים להתממשות התסריט המשיחי. המשיחיות היא כוח מניע עצום, אנרגיה "גרעינית" רוחנית שפיעמה בציבור היהודי לדורותיו, אולם היא אנרגיה בעייתית לבנייתה והנעתה של מדינה דמוקרטית ליברלית. צדק אירוני עשתה ההיסטוריה עם מדינת ישראל שב-19 שנות חייה הראשונות זכתה המדינה הצעירה לכך שמחוזות הקודש הקדומים שלה נמצאו מעבר לגבולה המדיני (עם ממלכת ירדן). "קיר ברזל" הושם למשיחיות היהודית ואפשר למדינת ישראל להתרכז בקליטת עליה המונית ובבניית מערכות של מדינה מודרנית. הגיעה מלחמת ששת הימים, התבטל הגבול, נפרע סדר היום הממלכתי והתעוררה נשמת הקדומים מתרדמתה. אנו כבר עדים למפקדים בכירים בצה"ל, אהובים ורבי כריזמה, שבפקודת הקרב שלהם יוצאים למלחמה הקשה שנכפתה עלינו בשם אלוהי צבאות.

צה"ל אסור לו להיות "צבא השם" אלא רק צבא של מדינת רווחה דמוקרטית, שמבקשת סדר-יום של חולין נורמלי נטול רקטות ומנהרות טרור. אפשר לספר את סיפורי קדם, אבל בעת הזו עלינו להיזהר מצבאות יהודים ולא יהודים שנלחמים בשם אלוהים.

הימים האלו הם שוב ימי מלחמה. אויבינו מדברים במלחמתם בשם אלוהים. שנאתם יוקדת. השנאה הזו מדבקת. גם בתוכנו נעשו מעשי זוועה – שריפת ילד בחיים, זוועה שלא ברא השטן – ונאמרו דברי שנאה. אלו הופנו לתוך הציבור היהודי – למי שסירב להיאלם דום לנוכח תביעת אחדות גורפת – וגם אל שכניו. גשרי עראי שנבנו בין יהודים לערבים בישראל שלנו נהיו לרעועים עוד יותר. מסורת ט' באב המשיחית אף היא לא מסייעת לבניינם. רק אם נפנה את המבט מסיפורי הנצח אל חיי היומיום, מבתי מקדש ושאר בתי אלוהים למיניהם אל בתי ספר ובתי חולים ומקורות פרנסה ואיכות הסביבה ושאר הבלי ההווה החיוניים הללו ישובו הגשרים הללו להיבנות לאיטם וישובו חיי החולין להתקדש. 

עדכונים חדשים ומומלצים באתר

חדשות מומלצות מהתקופה האחרונה

הרוח בערבי הנחל ראשון, 16 יוני 2019 11:26

עדכונים חדשים לפי זמן הפרסום

דף עדכון 263 | 1.09.2019 | א' אלול ה'תשע"ט ראשון, 01 ספטמבר 2019 13:44
דף עדכון 260 | 12.08.2019 | י' אב ה'תשע"ט ראשון, 11 אוגוסט 2019 19:32
דף עדכון 259 | 04.08.2019 | ג' אב ה'תשע"ט ראשון, 04 אוגוסט 2019 12:12

שותפים ותורמים של מועצת המכינות

כל מה שחשוב, חדש ומעניין בעולם המכינות!

הצטרפו לניוזלטר שלנו וקבלו עדכונים אישיים לדוא"ל שלכם.