נרטיב חדש בהגדה של פסח – מולי רובין, מכינת הנגב

כשקוראים את יצירתם עולה שאלה מרכזית – מדוע בחרו החכמים לספר את הסיפור המשותף של יציאת וגאולת מצרים דווקא בפסוקים מתוך ספר דברים ולא מתוך ספר שמות? ובעיקר מה רצו החכמים לספר לנו?

רביעי, 12 אפריל 2017 16:59

לפני קצת פחות מ-2000 שנה התאספה חבורה של 5 חכמים בביתו של רבי עקיבא בבני-ברק למשימה לאומית. כמה שנים קודם חרב בית המקדש השני ועם ישראל יצא לגלות. חמור מכך, עם ישראל איבד את המרכז הרוחני והעוגן הזהותי. בעקבות החורבן היה צורך לחדש הלכות ומסורות כי לא היה ניתן לקיים את הישן ללא המקדש וסכנת התפוררות האומה הייתה ממשית. כל זה העלה את הצורך הקיומי ביצירת סיפור משותף שילכד את העם שנפוץ לכל עבר. חמשת החכמים: רבי אליעזר, רבי יהושע, רבי אלעזר, רבי טרפון ורבי עקיבא נמנו וגמרו וכתבו את ההגדה של פסח וכך הפכו את החג לחג משפחתי-לאומי, כאשר עיקר ההגדה הוא "צא ולמד" – סיפור יציאת וגאולת מצרים כסיפור המכונן של עמנו.

כשקוראים את יצירתם עולה שאלה מרכזית – מדוע בחרו החכמים לספר את הסיפור המשותף של יציאת וגאולת מצרים דווקא בפסוקים מתוך ספר דברים ולא מתוך ספר שמות? ובעיקר מה רצו החכמים לספר לנו?

הפסוקים שנבחרו הם: "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה. וַנִּצְעַק אֶל יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ. וַיּוֹצִאֵנוּ יְהוָה מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים." (דברים כ"ו).

חז"ל בחרו לפרש את הפסוקים ולספר לנו את הסיפור היהודי הקורבני הקלאסי: "צֵא וּלְמַד מַה בִּקֵּש לָבָן הָאֲרַמִי לַעֲשׂוֹת לְיַעֲקֹב אָבִינוּ? שֶׁפַּרְעֹה לֹא גָזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים וְלָבָן בִּקֵּשׁ לַעֲקוֹר אֶת הַכֹּל, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי". בכך שאפו החכמים ליצור שותפות גורל בין הקהילות המפורדות ומוכות טראומת החורבן על ידי הטמעת התודעה הלאומית שכולם מנסים להשמידנו וזה מה שמלכד אותנו. כאן ניתן להוסיף כמובן את "והיא שעמדה" המופיע רגע לפני ארמי אובד אבי: "וְהִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ! שֶׁלֹּא אֶחָד בִּלְבָד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, אֶלָּא שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם."

מעבר לכך שהפרשנות של חז"ל בעייתית מאוד מבחינה לשונית (וכבר עמדו על כך ראב"ע ורשב"ם כמוסב על אבינו, יעקב או אברהם, שאבד בארם. לכן אין שום מקור לכך שלבן ביקש להשמיד את ישראל). ישנה בעיה עמוקה עם נרטיב זה כיום.

בעבר, בשנות הגלות, כאשר עם ישראל חי לו בקהילות נפרדות, ללא כוח וריבונות, תודעה זו הייתה יעילה והכרחית. אני מניח שתודעה זו גם סייעה רבות להקמת המדינה ולביסוסה. כיום, כאשר אנו הריבון, החזק, כאשר הסכנה הקיומית חלפה ויש לנו את הכוח, היכולת והאמצעים להגן ולקיים את עצמנו, המשך תחזוקה של תודעה זו הוא הרסני.

לקורבן מותר מבחינה מוסרית וערכית לעשות דברים קשים מאוד כדי להגן על עצמו, דברים שלאדם מן השורה אין זכות לעשותם, ממש כמו הבקשה מאליהו בסיום ההגדה: "שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִם". לקורבן מותר להביע משאלה כזו, לריבון החזק והשולט אסור בתכלית האיסור.

אני רוצה להאמין שאם היום הייתה החבורה מתכנסת בביתו של רבי עקיבא הם היו כותבים סיפור אחר, סיפור המתאים לשינויי הזמנים והמציאות. סיפור שיהיה ביכולתו לבנות עם ולא רק מדינה. אני רוצה להציע כאן סיפור מכונן אפשרי אחר ולהכניסו להגדה.

בדברי ימי ישראל מתחבא סיפור מכונן מדהים ומעורר השתאות על הולדתו של עמנו, סיפור שכולנו מכירים אך מעטים נותנים דעתם עליו. בתחילת סיפור יציאת מצרים בספר שמות מסופר על משה הקטן ששט על היאור ובת פרעה מוצאת אותו ומצילה אותו: "וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה." (שמות ב).

הסיפור מתרחש רגע אחרי שאביה של בת פרעה מצווה להרוג את כל התינוקות הזכרים היהודיים. פרעה עושה זאת מתוך הסכנה הדמוגרפית והחשש פן יתרבו, ילחמו במצרים וישליכו אותם ליאור (או לים): "פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ" (שמות א). החשש הגדול הוביל לעינוי, למיסים ובסוף להרג התינוקות. והנה, בת פרעה, מי שגדלה על הנרטיב והתפישה שהיהודים כולם אויבים ושנואי נפשם של המצרים, מי שאמורה לראות בכל תינוק יהודי מחבל פוטנציאלי, מי שאביה גזר את הגזירה, מי שיכולה הייתה פשוט להטביע את התינוק בלי להניד עפעף ומתוך צידוק מוסרי (כי היא ריבון שחי בתודעת קורבן שהיהודים מנסים להשמידו), דווקא היא בוחרת לעשות דבר אחר, בת פרעה בוחרת בחמלה ובכך מצילה את עם ישראל ואפילו מולידה אותו.

המהפך המתרחש אצל בת פרעה הוא מופלא. השלב הראשון בטרנספורמציה הוא הראייה. בת פרעה רואה את התינוק ומרגע הראיה אין ביכולה יותר להתעלם, ממש כמו בהשבת אבידה בדברים כ"ב: "לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם...לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם". הראייה מולידה אחריות ומחייבת פעולה, אך גם לעשות כמו כולם ולהטביע את התינוק זו אופציה. כאן מגיע השלב השני – הבכי. בת פרעה לא רואה רק ילד בתיבה על היאור, אלא את סבלו של הילד. ראיית הסבל יחד עם האחריות של בת פרעה על סבלו של התינוק מולידים אצל בת פרעה את אחד הרגשות האצילים ביותר – את החמלה. בניגוד לרחמים, החמלה אינה פטרונית ומתנשאת, אלא רואה את השוויון האנושי הבסיסי. כדי שלא נתבלבל ונחשוב שבת פרעה חושבת שהתינוק הוא מצרי ולכן חמלה עליו, דואג הכתוב להבהיר לנו שהיא ידעה שהוא מילדי העבריים ואף על פי כן היא אימצה אותו לחיקו ואף הפכה אותו לבנה: "וַיְהִי לָהּ לְבֵן".

בניגוד לסיפור המסופר בהגדה על ניסיונות ההשמדה של עם ישראל, יש כאן סיפור על הצלתו של עם ישראל, לא על ידי גיבורים מעמנו, אלא על ידי גדולי אויבנו. ללא משה לא הייתה הגאולה, לא הייתה התורה ולא היה עם ישראל. מי שאחראית על כך היא לא אחרת מבת פרעה, בת הצורר וצוררת פוטנציאלית. בת פרעה כפרה בעיקר המצרי והוציאה את עצמה מהכלל. היא הייתה אותו רשע מההגדה וכך הצילה את עם ישראל.

לכן אני מציע כאן קריאה אחרת בהגדה ומזמין אתכם להחליף את ה"צא ולמד" המסורתי שאבד עליו הכלח, ב"צא ולמד" עדכני:

צֵא וּלְמַד מַה בִּקֵּשה בת פרעה לעשות למשה. שמשה לא חמל אלא על עמו ובת פרעה חמלה על אויביה, שֶׁנֶּאֱמַר:

 וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה.

š וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד –מלמד שכל הרואה אינו יכול להתעלם, שנאמר: לֹא תִרְאֶה וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם, לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם.

š וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה – שנאמר: מיום שנחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה ואף על פי ששערי תפלה ננעלו שערי דמעות לא ננעלו.  הסבל והדמעה פותחים את הלב ואת שערי השמיים ומולידים את הרעות.

š וַתַּחְמֹל עָלָיו – ללמדך שפני משה וסבלו הולידו חמלה ותיקון, שנאמר: וַיְהִי לָהּ לְבֵן.

š וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה – להראות גדולתו של עם הנולד מחמלה ופועל בחמלה כלפי האחרים.

חג שמח!

ארכיונים קשורים

שותפים ותורמים של מועצת המכינות