וַאֲפִילוּ כֻּלָּנוּ חֲכָמִים – איך נספר ביציאת מצרים לבוגרים? / תמר זעירא | רכזת בוגרים

חמישי, 21 אפריל 2016 07:47

וַאֲפִילוּ כֻּלָּנוּ חֲכָמִים – איך נספר ביציאת מצרים לבוגרים? / תמר זעירא  |  רכזת בוגרים

סיפור יציאת מצרים הוא סיפור מופלא על שחרור משעבוד, בניין עם ואומה, צדק חברתי, חלוציות ומנהיגות. במובן זה, הוא כל הסיפור של המכינות על רגל אחת. בחברה הנוטה לעיסוק אובססיבי במפלג והמפריט, אנחנו מתעקשים לשים במרכז את הסיפור הלאומי המשותף- יהדות, ציונות, החברה הישראלית.

אבל מה שהפך את סיפור יציאת מצרים למרכזי כל כך במורשת היהודית הוא לא התוכן המדהים שלו, אלא תכונה אחרת – ההתמדה.

אנו מצווים לספר ביציאת מצרים כל ימי חיינו. ההגדה מתרה בנו – רעיונות גדולים הם לא עניין של "זבנג וגמרנו". ממש כפי שרץ מרתון לא יישאר בכושר אם יפסיק להתאמן, גם שנה אינטנסיבית במכינה אינה ערובה לחיים של שליחות. סיפור שמפסיקים לספר אותו חדל להתקיים. הסיפור הציוני, היהודי, הישראלי הוא דבר שצריך לחזור אליו כל הזמן.

ההיגיון הפשוט הזה הוא שעומד בבסיס ההחלטה של עולם המכינות להשקיע בבוגרים.

איך עושים את זה? כאן אנחנו יכולים ללמוד שיעור חשוב מההגדה.

לכאורה, העילה לסיפור ביצירת מצרים היא למען הדור הצעיר – "בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם". הדור הותיק, שמכיר את הסיפור, מחויב למסור אותו הלאה לצעירי העדה על מנת שישמעו אותו. תפקיד זה חשוב במיוחד שכן יש הרבה שלא רק שאינם מכירים את הסיפור, הם גם לא יודעים לשאול. ועל כן – "אַתְּ פְּתַח לוֹ".

התפקיד החינוכי הזה, של המבוגר המלמד את הנער שאינו יודע לשאול, מוכר לנו מאוד כאנשי צוות במכינה. חלק גדול מהעבודה שלנו הוא ללמד לשאול את השאלות הנכונות, להכיר את הסיפור הגדול ולהתחבר אליו.

אבל בסוף שנת המכינה, בוגרים רבים כבר לא מרגישים כמו הבן שאינו יודע לשאול – הם "חכמים". כאן מגיעה אמירה מפורשת של ההגדה: "וַאֲפִילוּ כֻּלָּנוּ חֲכָמִים, כֻּלָּנוּ נְבוֹנִים, כֻּלָנוּ זְקֵנִים, כֻּלָנוּ יוֹדְעִים אֶת הַתּוֹרָה, מִצְוָה עָלֵינוּ לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם". לא משנה כמה חכמים אנחנו, אנחנו לא פטורים מלחזור לרעיונות הגדולים של קיומנו. במובן זה, עול המצווה חל אף יותר על הבוגרים מאשר על החניכים – מרגע ששמעת את הסיפור ואתה מכיר אותו, אתה מצווה לספר בו. השרידות של הסיפור תלויה בכך שיהיה סיפור חי, שכל דור ודור יספר אותו בקול שלו, במילים שלו.

אך בעיני, יותר משהמסר הזה רלוונטי לבוגרים – הוא מהווה קריאת כיוון עבורנו. גם אנחנו עלולים לראות את עצמנו כפטורים מהמצווה לספר: "סיפרנו לכם סיפור במכינה, ועכשיו – לכו והגשימו אותו". בפני הבוגרים אנחנו חוזרים על האמירה שיש סיפור גדול, אך לא תמיד שבים ומספרים אותו. ובכל פעם שאנחנו "חכמים" מול הבוגרים – כלומר מדלגים על מעשה הסיפור ועוברים ישר לחוקים והמשפטים – אנחנו מדלגים על תפקיד חשוב שלנו כאנשי חינוך. כי המצווה לשוב ולספר ביציאת מצרים לא תלויה בשאלה האם השומע מכיר את יציאת מצרים. בפעם הראשונה, במקרה הטוב, מלמדים את זה שאינו יודע – לשאול. אבל בכל שאר הפעמים אנחנו כבר "חכמים" ביחד – כולנו "יודעים את התורה", ואף על פי כן מצווים לשוב ולספר בה.

בעולם המכינות אנחנו מעזים לספר סיפור גדול. ערכים, הגשמה, חיים של שליחות. אנחנו מספרים אותו למכיניסטים ממחזור למחזור, מדור לדור, לא כדי שיידעו אותו – אלא כדי שיצטרפו אלינו, המספרים. זו המשמעות העמוקה של שותפות לדרך. בשותפות הזו הדבר הכי חשוב שיש לנו להציע להם – מעבר לחכמה, ידע או ניסיון – הוא ההתעקשות המתמדת להמשיך ולספר גם את מה שלכאורה אנחנו כבר מזמן יודעים.

וְעל כן – כָל הַמַּרְבֶּה לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח.

שנזכה להמשיך ולהשתבח בכל שנה מחדש.

חג חירות שמח,

תמר זעירא

תמר זעירא 199x300

שותפים ותורמים של מועצת המכינות