מצוקת התקנים במכינות - תמר זעירא

תמר זעירא, על מצוקת התקנים במכינות ומה אפשר לעשות בנושא

שבת, 11 פברואר 2017 21:01

לפני שבת (9.2) העלה חברנו יובל כהאן סוגיה כואבת בנוגע לגיוס למכינות –העוול שאנו עושים באי קבלת נערים ונערות מצוינים למכינות לאור הפער העצום בין ההיצע לביקוש. מול טענותיו של יובל עלו טענות מכיוון מכינות אחרות, אשר אינן מצליחות למלא את התקנים ומתקשות לגייס חניכים. אני רוצה להסביר למה אני חושבת ששתי הבעיות – היעדר ביקוש ועודף מוגזם של ביקוש – הן בעצם אותה הבעיה, ולמה הבעיה היא לא של המועמדים אלא קודם כל שלנו.

ברור שכשאין מספיק ביקוש למכינה ולא משנה מאיזה סיבה, זה יוצר בעיה חינוכית. ללא קשר לשאלת נוער מוחלש כן או לא, מנהיגות דורשת הכרעה ללקיחת אחריות, דבר שלא ניתן לדרוש כשאין מועמדים ואתה תלוי במילוי התקנים לשם הישרדות המכינה. כדי שמכינה תוכל לעסוק בחינוך במקום בשיווק, צריך כתנאי בסיס שהמועמדים יגיעו, ושהמכינה תוכל לבחור אותם.

מצד שני, גם עודף ביקוש מעל רף מסוים מפריע לגיוס, כי הוא חוסם את היכולת להגיע באמת לכל אחד. בשני המקרים – בין אם חוסר ביקוש ובין אם עומס יתר – הלחץ דוחף אותנו להשתמש בכללי אצבע לקבלת החלטות על חשבון העומק והדיוק (תהליך שתיארו זוכי הנובל הישראלים כהנמן וטברסקי).

הבעיה עם כללי האצבע האלה שהם ספוגים בכל החוליים של החברה שלנו. ציונים טובים? מעולה. שיבוץ גרוע לצבא? מפוקפק. הדרכת בתנועת נוער? יופי. האם שאלנו איך הגעת אל הציונים הטובים האלה? איך נקבע הקב"א שלך? האם ביישוב שלך הייתה תנועת נוער? היינו רוצים לשאול הכל. אבל כשאין מספיק משאבים והמועמדים נוהרים – אין זמן לשאול.

ומעבר לכך - כולנו, מודעים ככל שנהיה (ומי שלא מודע-עוד יותר), מושפעים גם מסתם גזענות, סקסיזם ושאר הטיות. את יפה? אתה בלונדיני? שמנה? מזרחי? כשאין זמן לעיבוד עומק, קיצורי הדרך לוקחים  פיקוד. 

זו בעיה גדולה. אבל חשוב לדייק מה לב הבעיה. זה נכון שחשוב לוודא שוויון הזדמנויות ביכולת להתמיין למכינה, כמו לכל מסגרת חינוכית וחברתית במדינה. אבל - בניגוד לקולות שנשמעים כל הזמן (בעיקר מחוץ לעולם המכינות וכהאשמה כלפיו), מכינה היא לא מוצר להעצמה אישית שיש צורך לחלק אותו באופן שווה בין שכבות החברה, אלא קודם כל הזמנה למנהיגות.

הבעיה האמיתית היא שקיצורי דרך ונוסחאות, משוכללים ככל שיהיו, לא מזהים מנהיגות.

אסביר דרך דוגמא של שני חניכים שמיינתי לפני 4 שנים, כרכזת גיוסים במכינת אדרת. שני (שם בדוי) היא נערה בלונדינית ויפה מבי"ס קיבוצי נחשב שהגיעה לכל המיונים בזמן ושהוריה דחפו אותה למכינה. יאיר (שם בדוי) הוא נער מזרחי מרקע כלכלי לא פשוט עם הורים גרושים שהתנגדו שיבוא למכינה, נרשם מאוחר ופספס את כל שבתות הגיוס.

שני הייתה חניכה מאוד לא פשוטה בשנת המכינה, ובלי לפרט ניתן לומר שעזבה לפני סיומה. יאיר היה חניך מוביל בשנה א', המשיך לשנה ב' (שם זכיתי ללוות אותו מקרוב) והיום לוחם וצוער מוערך.

שני היא לא "נוער חזק", היא נערה שתנאי חייה דחפו אותה ללכת למכינה כי זה "נחשב" ו"יקדם אותה", מבלי שהייתה בה הכרעה פנימית לקחת אחריות על עצמה וסביבתה. הלחץ שלנו לקבל מועמדים וכללי האצבע עבדו "לטובתה" – אבל במציאות לרעתה ולרעת כולנו. לכן זו לא בעיה של "לחזק את המחוזקים" – אלא שבגלל נתוניה היא לא נבדקה מספיק לעומק ולכן התקבלה למרות שמהותית לא הייתה מתאימה.

יאיר הוא לא "נוער חלש", הוא נער חזק, מוכשר, כריזמטי וצנוע שהכרעתו להגיע למיונים הייתה רק רמז להתמודדותו המרשימה עם אתגרי המכינה, הצבא והחיים. אם היה עודף ביקוש, סביר שהיינו מפספסים אותו. ושוב, מי שהיה מפסיד מכך יותר מיאיר עצמו אלה אנחנו, שהיינו מפסידים שותף נהדר לדרך- וסביר שגם החברה הישראלית.

הגיוסים למכינה הם שונים מאוד ממערכות מיון וסינון אחרות משום שהם הזמנה לשותפות ודיאלוג. הראיון הוא הצעד הראשון בדיאלוג הזה, ולכן כללי אצבע לא עובדים פה - אין שום מדד חיצוני שיכול להחליף התבוננות עומק באדם שנמצא מולך. החוזק הפנימי, הנחישות, הענווה והסקרנות, והניצוץ לעשות שינוי מתגלים כשאנחנו פנויים ונכונים להבדיל אותם מביטחון עצמי מזויף ו"נתוני פתיחה" טובים. זה בדיוק זה מה שמבדיל את עולם המכינות מהשוק התחרותי והמנוכר.

אבל זה דבר שקשה מאוד לעשות תחת לחץ, בין אם זה הלחץ למלא מכסות או הלחץ לסנן מאות מועמדים. ואם האדם הנכון לא מגיע אפילו לראיון (כי לא גדל בבית הספר הנכון, כי אין לה כסף, כי ההורים מתרבות אחרת, כי הוא בעל מוגבלות, כי היא חסרת ביטחון וכו') – אז ברור שנדרש תיקון.

לכן, לדעתי, כמה צעדים חשובים נדרשים פה:

1. להמשיך לפעול בכל הכוח להגדיל כמה שיותר את התקנים (כי אחרי כל המיונים עדיין יש כל כך הרבה נערים ונערות מתאימים שנשארים בחוץ).

2. לעבוד קשה כדי להפיץ את הבשורה בכל מקום ולפתוח אפשרות אמיתית לכל האוכלוסיות לבחור לקחת חלק.

3. אם בפלחים מסוימים עדיין אין מספיק ביקוש (למשל בשל עודף היצע במסגרות אחרות) להסיט תקנים למקומות בהם הם נדרשים יותר.

4. ליצור מנגנון חכם שמנווט את המועמדים למכינות באופן מבוקר בהיקפים שמאפשרים מפגש אמיתי עם כל אחד ואחת (בהקשר זה, אפשר ללמוד בין השאר ממהלך דומה שהתק"צ עשה בשנת שירות לפני כ-10 שנים להגבלת מספר המקומות שי"בניק יכול לבדוק והפנייה מסודרת של מועמדים למקומות בהם נותרו מקומות).

אסור לנו להיכנע לתפיסה שרואה במכינה מקום אליו מגיעים "על מנת לקבל". מכינה היא בדיוק הפוך- תביעה בלתי מתפשרת להתבונן מעבר לעצמי, לקחת אחריות ולשאת בעול. זו זכות גדולה, אבל זו לא טובת הנאה. עלינו החובה לוודא שכמה שיותר אוכלוסיות יקחו בכך חלק –לא (רק) בשבילם, אלא בעיקר כי אנחנו צריכים את כולם איתנו.

מאמץ מאוחד, עקשני וער של אלף(י) זרועות – רק כך נוכל לגול את האבן מפי הבאר.

ט"ו בשבט שמח,

תמר

שותפים ותורמים של מועצת המכינות